לטיול יצאנו: יופי של אתגר, יופי של נוף, אפילו מזג האוויר התחשב

המסורת המקודשת

שני טיולים מאורגנים יוצאים מהישיבה מדי שנה: האחד הוא אוטובוס לתל השומר, שבו כל המלש"בים נוסעים לדחיית גיוס מרוכזת ועל הדרך זוכים לראות קצת את נופי גוש דן המעטירים, והשני הוא טיול סוף זמן חורף. למעשה, לפעמים הוא נערך בתחילת זמן קיץ, וכשיש קורונה הוא לא התקיים בכלל, אבל זו מסורת קדושה שאין לזלזל בה וגם אני תמיד יוצא אליו חוץ מאשר כשלא.

המסלול

השנה הוחלט שנצא להליכה מהישיבה שבבית אל לכותל המערבי, מסלול קליל של כ-22 ק"מ עד ירושלים ועוד כשמונה בתוך עיר הקודש. זו דרך שכבר הלכנו בה פעמיים (בראשונה הייתי בשיעור ג' ובשנייה לא השתתפתי כי הייתי בצבא, מה שאומר שגם את הטיול המאורגן הראשון פספסתי באותה שנה למרבה הצער).

בעקבות ההבנה שבשעות הערב של הרמדאן המעבר במזרח ירושלים עשוי להיות צפוף משהו, הוצעו שתי חלופות: נסיעה אלגנטית ברכבת הקלה מפסגת זאב לעיר העתיקה, כי איזה ירושלמי לא רוצה להידחק ברכבת עם מאה ביינישים מיוזעים, או עצירה בפסגת זאב. ברוב דחוק הוכרע לטובת האפשרות השנייה.

המשתתפים

השנה לא ניגשתי לשום מבחן ולא מצאתי שום תירוץ אחר, ועל כן נרשמתי ברשימה הארוכה שנתלתה בכניסה לבית המדרש. הגיל הממוצע של הנרשמים היה כשמונה-תשע שנים מתחתי, דור וחצי במונחים של ישיבה. אין לי כמובן בעיה עם בני הדור הצעיר, אני לגמרי מתחבר אליהם ואפילו חושב שיש משהו קסום בתמימות, בחוסר הדאגות ובהומור הילדותי שלהם. ובכל זאת, הייתי מעדיף לפחות נציגות כלשהי לאנשים שאני אשכרה מכיר.

לשמחתי גיליתי ששני חברים מהשיעור שלי עומדים לצאת איתנו. לצערי התברר ביום הטיול שהגל השישי של הקורונה תפס את שניהם, ואני נציגו הבודד והמזהיר של שיעור י"א. יימח שמך, קורונה. נותרו רק שני חבר'ה מבוגרים ממני, שני מלווי הנשק, שאחד מהם כבר לא בדיוק בישיבה ואת השני חלק ניכר מהחבר'ה כבר מכנים "הרב".

זה לא הרתיע את עבדכם הנאמן, אחרי הכול יש לו קוראים לדווח להם, ועל כן הלכתי עם החבר'ה הצעירים לאורך יום שלם, סיפרתי בדיחות של זקנים, הקפדתי להעיר מדי פעם "כשאני הייתי בשיעור ג' הכול היה הרבה יותר מסודר ורציני", ודיברתי עם המון אנשים שאין לי מושג מה השמות של רובם ואפילו באיזה שיעור הם. אם אחד מאלה שדיברו איתי קורא את השורות האלה, שיידע שדווקא את השם שלו ספציפית אני כן מכיר, אני מדבר על השמות של האחרים.

השכמה

התכנון היה לצאת מהישיבה ב-7:45, אבל בניגוד לרוב הבחורים לי יש ילדים שצריכים להגיע לגנים, ולכן השעון המעורר שלי צלצל ב-05:50. טיול ארוך הוא דבר אחד, אבל להתפלל ותיקין זה כבר אתגר אכזרי בהרבה.

שבתי מהתפילה. הצטיידתי בכובע, שלושה ליטר מים וכל מצב הרוח הטוב שהצלחתי לגייס. מרחתי קרם הגנה ובן החמש שלי צהל: "אבא, יש לך צרעת!" הוא קצת פריק של פרשת השבוע, אגב. מסרתי אותו ואת אחיו לטיפולן של הגננות ומיהרתי אל הישיבה. נכנסתי לחדר האוכל בדיוק בשעה היעודה, כדי לארוז לעצמי את ארוחת הבוקר שתכננו לאכול במסלול, וגיליתי שהמקום כמעט ריק. הנחתי שהרוב כבר יצאו, אבל הסתבר שהם עוד לא התחילו לחשוב בכיוון של המסלול. יצאנו – קבוצה ראשונה של חמישה חבר'ה – למעיין הראשון ואכלנו בו, ולקחה בערך שעה עד שהאחרונים הגיעו. כשהייתי צעיר, אם תהיתם, זמנים היו זמנים.

פערים

יום חדש – פערים חדשים, כפי שנוהג לומר גיא זהר. ועדיין, זה מרשים למדי איך אחרי הליכה של חמש דקות נוצר פער שלוקח רבע שעה לסגור.

אחרי כל עצירה הקפדתי להיות מהראשונים, בהנחה שהכושר הבינוני שלי לא יעמוד בקצב, כולם יעקפו אותי, ואז אמנם אגיע מהאחרונים אבל לא ממש אעכב את כולם. למרבה ההפתעה הכושר הבינוני הנ"ל החזיק אותי בין הראשונים לאורך רובו הגדול של הטיול.

צב זקן פגשנו בדרך

שישה, למיטב הספירה שלי. ארבעה צבים מבוגרים ושניים קטנטנים להפליא, שיכולים להיכנס לתוך אצבעון. אין לי מושג מה זה אצבעון, אגב, אבל ככה נוהגים לומר. פגשנו גם צפע ארצישראלי למדי, שאחד החבר'ה כיבד באבן על הראש כמיטב המסורת. על ההר מולנו ראינו כמה פעמים "דבר אחרים" בר, אבל הם שמרו מאיתנו מרחק ואנחנו לא התלוננו.

נתקלנו גם בחמור, שאחד החבר'ה התיידד איתו במהירות והצטער כשנאלצנו להשאיר אותו מאחור. אני לא בטוח שהצער היה הדדי, כי החמור נשאר עם עדר העיזים ועם בעליו המקוריים שגם אותם פגשנו.

אבל האטרקציה הגדולה הייתה ללא ספק הפריחה. הדרך מרהיבה, משטחים ירוקים מנוקדים בצהוב, אדום וכחול. לא ברור מי בכלל צריך דרום אדום, ולמה מחלקת התיירות של בנימין לא מביאה את כל עם ישראל למסלול הזה. חוץ מהעובדה הפעוטה שזה מסלול שהצריך מלווה נשק ותיאום עם הצבא, כן.

אספקה

ארוחת בוקר כאמור אכלנו במעיין. ארוחת צהריים (פיתות, צ'יפס ונקניקים) המתינה לנו ביישוב אדם (ששמו הרשמי הוא גבע בנימין). אכלנו שם והשקפנו על היישוב ענתות (ששמו הרשמי הוא עלמון. שמות כפולים כאלה הם תופעה נפוצה למדי בבנימין ובכלל ביהודה ושומרון, המכונים גם "השטחים" או "הגדה המערבית").

באמצע המסלול חיכה לנו אחד הבחורים, שסלחנו לו על כך שלא צעד איתנו את כל הדרך מבית אל, כשהוא חילק לנו קרטיבים. אבל ברוב הקלוריות שצרכנו בדרך זכינו מן ההפקר – לכבוד פסח כל הבחורים הפקירו את החמץ שלהם, ובכל עצירה נשלפו מהתיקים שאריות ממשלוחי מנות, חטיפים, עוגיות, שוקולד שהפך לנוזלי למדי אבל לטעם זה לא משנה כפי שהקפיד לומר מישהו שלא ננקוב בשמו אבל נציין שהוא היה ממש זקן ביחס לכולם, ואפילו קורנפלקס.

נעליים

הבאתי סנדלים בתיק, לטובת הדרך חזור, כי הרגליים שלי אף פעם לא אהבו נעליים. מסתבר שזה הדדי: נעל שמאל החליטה על דעת עצמה להתפרק באמצע הטיול. המשכתי לנעול אותה ולדרוך בחדווה על הקוצים ועל הברקנים, אבל אני אצטרך זוג חדש.

באחת הפעמים שדילגנו מצד אחד של נחל לצד השני, ראיתי בחור מגודל עומד על שפת הנחל ולא מסוגל להמשיך. שאלתי אותו מה קרה. הסתבר שהוא הולך עם בגד ים וסנדלים, והוא לא רוצה לדרוך על הסרפדים. שאלתי למה הוא לא לובש מכנסיים ארוכים. הוא הסביר שבגד הים לא שלו, והבעלים השאיל לו את הבגד בתנאי שהוא יחזיר אותו יבש, ועל כן הוא ממשיך ללבוש אותו. הגיוני למדי.

הצעתי לעשות לו שק קמח. הוא לא הספיק לענות, ואני כבר הרמתי אותו. הוא נבהל, עשה תנועה לא נכונה ושנינו נפלנו. לתוך הסרפדים, אלא מה. אני גם דפקתי קלות את הברך, הבחור הכחיש שהוא הסתרפד, ואני האמנתי לו כי אני מעדיף להאמין לו מאשר להאשים את עצמי.

הפעלות

אמרתי לאחד הצועדים שאני לא יודע אם מתנהל איזשהו משא ומתן לחלץ אותי, אבל אני די בטוח שאני עומד להגיד איזשהו דבר תורה.

לאורך הדרך כמה מהחברים נשאו דברים על ההיסטוריה של המקום (עברנו במקום שבו נלחם יונתן בן שאול בפלשתים, וגם סמוך למקום שמזוהה לפי חלק מהחוקרים כקבר רחל), על הגאוגרפיה ועוד. אחרי ארוחת הצהריים כמה עשרות בחורים פשוט נרדמו בגן השעשועים של אדם, למורת רוחם של ילדי היישוב, ומארגן הטיול הוביל משחק פשוט למדי: כל אחד מקבל קיסם שיניים ובלון מנופח, האחרון שהבלון שלו שלם מנצח. אתם בטח חושבים שנפסלתי תוך עשר שניות, אז תנו לי להפתיע אתכם: זה לקח 15.

כשהגענו לירושלים בסוף הטיול, הספקנו להתפלל רגע לפני השקיעה. כמה בחורים שלפו כלי נגינה (כולל גיטרה שבוודאות לא הלכה איתנו כל הדרך), שרנו קצת וכמה מהזקנים נשאו דברים. וביניהם גם אני. אחר כך עלינו לאוטובוס ונסענו בחזרה לישיבה.

מתיחות

מארגן הטיול המליץ לכולם לעשות מתיחות, "כי אחרת תצטערו מאוד מחר שלא עשיתם". מילאתי אחר ההוראות, והשרירים שלי אכן לא תפוסים. רק כפות הרגליים שלי כואבות מהיבלות, והברך שלי כואבת מהנפילה הזכורה על הסרפדים. אבל בשורה התחתונה היה כיף גדול. יופי של אתגר, יופי של נוף, אפילו מזג האוויר התחשב. מי שיכול להרשות לעצמו – אני ממליץ.