בתחילת התשובה שלי, אי שם לפני 13 שנים, הרגשתי שייכת לעולם החילוני יותר מאשר לדתי. ובעולם החילוני, באמצע שנות העשרים, בני גילי לא התעסקו בלהתחתן. זה לא היה רלוונטי בשלב זה בחייהם. הזמן חלף, אני החלפתי קידומת וגם מצאתי את עצמי הולכת ומתרחקת מהזהות החילונית שלי. את החבר החילוני שהכרתי דרך חברה שלמדה איתו באוניברסיטה, החליפו דייטים עם דתיים שחצו את גיל שלושים.
כל שבת הייתי קוראת את פרשת השבוע של הרבנית ימימה מזרחי שאני חבה לה את השנים הראשונות שלי בעולם התשובה . היא הייתה הפתח שלי לתורה, לקבל על עצמי שמירת הלכה, ללמוד נשיות אמיתית וחזקה. הזמן עבר והעמקתי עוד בלימודי תורה במדרשות שונות, אלא מה? שוב ושוב קראתי ושמעתי על הרווקות, ו"לא להתייאש", ו"עוד רגע ותוסיפי עוד אבן לבית המקדש", ו"יש סגולות בדוקות שאפשר לעשות". וככה, בלי ששמתי לב, הלכתי והתרחקתי מעצמי, מהאותנטיות שלי. הפכתי להיות הרווקה הדתיה, מישהי שמחפשת זוגיות. שזה מה שמגדיר אותה.
זה מבורך לחפש זוגיות, אני מאמינה גדולה בכוחה של אהבה ובכוחו של בית. אבל בואו נעצור ונקשיב, כי יש בעולם משבר אהבה. נשואים, רווקים, ילדים, מבוגרים ואפילו הטבע והאקלים. העולם זועק. ילדים נוהרים לחדרי טיפול, זוגות מתמודדים עם קשיים בלתי פוסקים, העולם במלחמה, אסונות חברתיים ונראה לי שלא צריך לפרט. בתוך כל אלו יש גם קבוצה של בני אדם שעדיין מחפשים להתחתן.
חתונה היא איננה גאולה. היא כלי להתפתחות נפשית ורוחנית, להשפעת אהבה וחסד, אך בדומה לכל כלי, ניתן להשתמש בו כדי לבנות או על מנת להרוס. יש הרבה דרכים ושבילים שאפשר לצעוד בהם. אפשר להיות אישה שמחה ואוהבת כשאת בדרך לזוגיות וילדים (וגם בלעדיהם) כמו שאפשר להיות אדם עצוב וריקני עם אישה וילדים. הזהות שלנו הרבה יותר צבעונית ומורכבת מסטטוס חיצוני בתעודת הזהות.
בעייני, באנו לעולם הזה כדי להיטיב אותו וזו אהבה אמיתית וזו המטרה הנעלה. אפשר להסתכל על הרווקות שלידכן או על עצמכן ולכנות אותן- "רווקות", ואפשר לקרוא בשם האמיתי של האדם, על הגוונים הייחודיים לו, שרק לו יש להציע לעולם. אל תפחדו שאם תעשו כך זה אומר שזנחתן אהבה וזוגיות, ההיפך הוא הנכון.
מוקדש לזיכרו של הרב דורון יוסף רוזיליו
