הסוגיה האיראנית היא כיום הבעיה הביטחונית העיקרית והגדולה המאיימת על עצם קיומה של מדינת ישראל, הן באיום צבאי ישיר שאיראן מציבה על ישראל, והן באיום עקיף באמצעות עידוד שאיראן מספקת לאיסלאמיזם הטרוריסטי הפועל נגדנו מזה זמן רב ואת תוצאותיו ראינו לאחרונה בבאר שבע ובחדרה.
ישראל פעלה לאורך שנים רבות נגד הפרויקט הגרעיני הצבאי (להלן פג"ץ) האיראני ונחלה בו הצלחות רבות (על פי מקורות זרים): חיסול מדעני גרעין, פגיעה במתקנים, החדרת תולעי מחשב וגניבת הארכיון הגרעיני. ישראל גם פעלה ללא לאות במסדרונות הבינלאומיים וסיפקה לכל דורש את ההוכחות הניצחות על התקדמות הפג"ץ האיראני בניגוד להתחייבויות איראן לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית וחתימתה על האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני.
ישראל חשפה לעיניהם העצומות לרווחה של האירופים והממשלים של אובמה, טראמפ וביידן את שקרי האיראנים, וראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו, אף הופיע בפני בית הנבחרים האמריקני – למורת רוחו של הנשיא אובמה – כדי להתריע על הסכנה.
ישראל ללא ספק פעלה נכון במישור הטקטי וטוב עשתה בכך שניהלה מאבק נחוש נגד הפג"ץ האיראני. אלא, שלמרות המאמץ הישראלי רב השנים, המציאות המתגבשת בימים אלו מצביעה על כישלון צורב: ארה"ב חוזרת להסכם הגרעין, מסירה את הסנקציות הכלכליות, מתעלמת מהתקדמות פרויקט הטילים הבין יבשתיים של איראן כמו שהיא מתעלמת מהבעיה הגדולה שאיראן יצרה בשנים האחרונות: אימפריה מזרח תיכונית שיש לה משמעות אסטרטגית.
אימפריה זו כוללת את איראן, עיראק, סוריה, לבנון, תימן ועזה, וזו רשימה זמנית. איראן סיפחה אליה חמש מדינית ערביות באמצעות תמיכה בארגונים מיליציוניים שרובם שיעים ומיעוטם סונים: חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה. איראן חימשה, ציידה, אימנה, הדריכה ותמכה בארגונים אלו והפכה אותם לזרועותיה הארוכות כדי שיילחמו נגד אויבי איראן ובראשם דאע"ש, סעודיה וישראל.
ישראל פעלה רבות נגד הנוכחות האיראנית בסוריה, וטוב שעשתה כך, אבל למרות הפעילות הישראלית האינטנסיבית והברוכה הצליחה איראן להעביר כוחות לסוריה, להבריח אליה טילים כבדים וארוכי טווח ולהפוך את סוריה לעמדה קדומנית לתקיפת ישראל, בדומה למה שאיראן עשתה בתימן, שהפכה אותה לכן שיגור טילי מוות והרס לסעודיה.
וכך נוצר הפער הגדול בין מה שישראל עשתה ומה שאיראן עשתה: ישראל פעלה במישור הטקטי, ואילו איראן ספגה את המכות הטקטיות והמשיכה לפעול בהצלחה רבה במישור האסטרטגי, לבנות את האימפריה המזרח תיכונית שלה המתבססת על המדינות הערביות הכושלות שנפלו לידיה כפרי בשל, לרוב תוך הסתמכות על ציבורים שיעים מקומיים.
זה גם מסביר את העובדה שאיראן כמעט ולא הגיבה על הפעולות של ישראל: התקיפות הישראליות היו "מכה קלה בכנף" של ההישג האסטרטגי של איראן, ולכן מנהיגיה החליטו לא להגיב כדי לא להדליק את הזירה במלחמה מוקדמת מידי. הם רוצים להגדיל, לחזק, לגבש ולבסס את האימפריה שלהם לפני שהם נכנסים לעימות ישיר וכולל עם ישראל, כדי לוודא שהמכה הראשונה שהם ינחיתו על ישראל תהיה בעלת אפקט קטלני למדינת היהודים ולכן גם האחרונה.
אם עד אז תושלם משימת ייצור הפצצה הגרעינית האיראנית, היא תהיה מעין תעודת ביטוח מפני מתקפה מקדימה ישראלית, אבל כאן חשוב לציין שהסכנה שהאימפריה האיראנית מציבה על ישראל איננה פחותה מסכנת הנשק הגרעיני, שכן האפקט של שיגור אלפי רקטות וטילים לישראל מסוריה, מלבנון, מעזה, מתימן ומעיראק על ישראל במשך כל יום לחימה איננו נמוך מאפקט של פצצה גרעינית.
חשוב לציין שהמיליציות שאיראן שתלה ברחבי האימפריה, מהחות'ים בתימן ועד חיזבאללה בלבנון, אינן מגבילות את פעולותיהן הצבאיות למקובל על המשפט הבינלאומי, שכן הן אינן ישויות מדיניות, וכך איראן מתחמקת מביקורת משפטית ופוליטית בינלאומית על פעולותיה המתבצעות תחת כיסוי המיליציות הנתונות למשמעתה.
המצב שנוצר לאורך השנים בעייתי למדיי: איראן בנתה אימפריה צבאית מזרח תיכונית גדולה, חזקה וחסרת מגבלות חוקיות, בעוד שישראל לא נמצאת כלל בזירה במזרח תיכונית, היא איננה מגייסת מיליציות, אינה מחמשת, מציידת ומאמנת לוחמים נגד איראן ואיננה קושרת קשרים עם ממשלי מדינות הרואים באיראן איום.
ישראל הרחיבה והעמיקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינות ערביות חשובות, איחוד האמירויות, בחריין, סודאן, מרוקו ומצרים, ו"הסכמי אברהם" שנחתמו והתפתחו בשנתיים האחרונות מקנות לישראל מעמד מכובד בקרב חברותיה החדשות. אלא שלכול ברור שהסכמים אלו הם לצנינים בעיני האיראנים, ואנשים רמי מעלה באיראן מביעים באופן גלוי את גישתם השלילית כלפי התחזקות יחסי ישראל עם מדינות אלה. חלקם אף משגר איומים, חלקם גלויים, נגד האמירויות ובחריין בגין היותם "במיטה אחת" עם ישראל.
האם "הסכמי אברהם" ישרדו מול איומים מפורשים של איראן? אינני בטוח שהאחראים באיחוד האמירויות ובבחריין יקריבו את תעשיית הנפט שלהם – אם זו תאוים על ידי האיראנים – על מזבח יחסיהם עם ישראל, חמים ככל שיהיו. וכדי להבין את מידת הסכנה שאיראן מציבה על האמירויות ובחריין די לנו אם נראה את הנזקים שעושה איראן לתעשיית הנפט של סעודיה, באמצעות החות'ים בתימן.
מכאן עולה עוד פער בין איראן וישראל: איראן בנתה אימפריה צבאית "קשה" באמצעות מיליציות לוחמות, חמושות, מאומנות וממומנות, כשישראל בונה ברית אזרחית "רכה" שכל קיומה מבוסס על התקווה שאיראן לא תפגע בחברים החדשים של ישראל במפרץ. האם ברית אזרחית יכולה להתמודד בהצלחה עם איום אסטרטגי גדול וחזק ממנה עשרות מונים? ברור שלא.
מה אם כן ישראל יכולה לעשות נגד איראן והאימפריה הגרעינית שהיא מקימה? התשובה פשוטה: יש לאיראן נקודת תורפה גדולה וחזקה שבפעולה ישראלית נכונה יכולה נקודה זו להביא להתרסקות איראן, והיא ההרכב האתני ההטרוגני של איראן.
מתוך כתשעים מיליוני אזרחי איראן רק מיעוט – כ-40% – הם פרסים, ואילו האזרחים הנמנים עם הקבוצות האתניות האחרות מונים כ-60% מאזרחי איראן. קבוצות אלו הן ערבים (אחוואזים), כורדים, בלוצ'ים, אזרים, תורכמנים, לורים, קשקאים ועוד עמים רבים אחרים.
מצב זכויות האדם באיראן הוא מן הגרועים בתבל, ולכן יש התמרמרות רבה בקרב העמים הלא פרסיים נגד המדינה שדיכאה אותם הן בימי השאה שהסתיימו בשנת 1979, והן בימי שלטון "הרפובליקה האסלאמית". רבים מבני העמים הלא פרסיים רוצים להשתחרר משלטון הפרסים ולהקים מדינות הומוגניות על חורבות איראן, וישראל יכולה לסייע להם כדי להביא לפירוק איראן ולהכניס אותה למלחמה נגד מיעוטיה הלא פרסיים.
מאבק לעצמאות יביא את המיעוטים המורדים ללכד את השורות ולהילחם באופן אפקטיבי נגד צבאות המדינה לצורותיהם. קיים סיכוי גדול שבעקבות מאבק ארוך וקשה יגיעו העמים הנכבשים לכדי שיתוף פעולה ותיאום ביניהם באופן שיציב בפני המשטר האיראני את הברירה בין לברוח מאיראן או לנסות לתקן – ולו במעט – את חוליי השלטון הנוכחי בניסיון להציל את המדינה מהתפרקות.
שליטי איראן יודעים היטב שהפופולריות שלהם ירודה להפליא ואם הם יפלו לידי המון, בין אם בטהראן הבירה ובין אם בכל עיר אחרת שבדרך כלל איננה פרסית, הם עלולים למצוא את מותם בדרך אלימה והחלטית, דומה לדרך שבה מצאו את מותם הזוג צ'אושסקו ברומניה ומועמר קד'אפי בלוב.
הרכב האוכלוסייה והשלטון הלא לגיטימי הם שתי נקודת התורפה הרגישות ביותר במדינת איראן וישראל חייבת לבחון בעיין חיובית את האפשרות להתחיל ולחשוב "בגדול", באופן אסטרטגי: לבנות קואליציות עם קבוצות ואנשים בעיראק, בסוריה, בתימן בעזה ובעוד במקומות שבהם יש מספיק אנשים המוכנים לפעול נגד האיראנים. בעיראק למשל יש כיום אווירה ציבורית אנטי איראנית חזקה, גם בקרב שיעים.
ישראל חייבת למצוא דרך לחמש, לצייד, לאמן ולממן קבוצות המזדהות עם השאיפה הישראלית להשיב את איראן לממדים האמיתיים שלה. כל יום שעובד מבלי שישראל נאבקת במישור האסטרטגי נגד ההצלחה האיראנית האסטרטגית, הוא יום המקרב אותנו לעימות ישיר עם המיליציות הפרו איראניות, שרק ישראל חזקה יכולה להרתיע אותם.
האיתנות והחוזקה של ישראל תלויות במידה לא מעטה ביכולתה ליצור ולהציב מול איראן קואליציה של ארגונים חמושים, מצוידים, מאומנים וממומנים בידי מדינות באזור – וישראל ביניהן – הרואות באימפריה של איראן איום ישיר גם עליהן, לא רק על ישראל.
על רקע ההתעקשות האמריקנית לחזק את איראן והאימפריה שבנתה ולהחליש את המדינות הרואות את עצמן כקורבנות של האימפריאליזם האיראני, חובה על ראש ממשלת ישראל לכנס בטווח הזמן המיידי את מנהיגי האמירויות, בחריין, סעודיה, מצרים ומרוקו כדי לבנות מערך מיליציות אוהד בעיראק, בסוריה, בלבנון, בתימן ואולי אף בעזה, כדי להתמודד מול התמנון האיראני ההולך ומתחזק על פני האזור כולו.
אין בכל האמור לעיל משום המלצה לעצור את הפעילות הטקטית נגד פרויקט הגרעין הצבאי האיראני. להיפך, מאמץ זה חייב להתגבר ולהתעצם, במקביל לפעילות במישור האסטרטגי המוצעת כאן.
הפעילות לגיוס מיליציות מקומיות תתגלה למודיעין האיראני מיד עם תחילתה, ולכן – וכדי למנוע מאיראן הישג תקשורתי ב"גילוי המזימה" – חשוב שישראל ובעלות בריתה יודיעו ברבים על מדיניותן. עצם ההודעה תיצור בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן "באז תקשורתי" ודיון ציבורי שיעודד אנשים וקבוצות ליצור קשר עם ישראל כדי להצטרף למאמץ המשותף נגד איראן.
