מהיום הראשון שבו רכשה אלונה ברקת את הפועל באר־שבע, לפני 11 שנים, היא ואנשיה התעקשו ששחקני הקבוצה יתגוררו בעיר. "היה לנו מאוד חשוב שהם יחוו את העיר, יתחברו אליה וירגישו כלפיה מחויבות", אמרה לי ברקת בכנס 'קהילות הנגב מובילות שינוי' שקיימה לאחרונה חברת כיל בירוחם. ברקת הוסיפה שהיה לה חשוב שילדי באר־שבע יראו ברחוב את שחקני הקבוצה הולכים לקניות וחיים איתם בנגב.
בשנים הראשונות ברקת התקשתה בגיוס שחקנים ממרכז הארץ. "שחקני כדורגל מטבעם רוצים להיות במקום שיש בו חשיפה תקשורתית ובמועדון שמביא תארים, והיחס להפועל באר־שבע היה כאל מועדון שנמצא בסוף העולם שמאלה". כשהיא מתבקשת לשים את האצבע על נקודת התפנית, ברקת מסמנת את חזרתו לקבוצה של אליניב ברדה לפני חמש שנים. ברדה, יליד באר־שבע, חזר לארץ ולנגב אחרי שש שנים בבלגיה כדי לשחק שוב בקבוצת נעוריו, והפך לשחקן המזוהה איתה ביותר. "ברדה שותף שלנו לדרך ולעשייה. כשהוא הגיע, הוא עזר לנו לשבור את תקרת הזכוכית ולהביא שחקנים שיחוללו יחד איתו את השינוי", אומרת ברקת.
אחרי למעלה מעשור בבאר־שבע ועם שלוש אליפויות רצופות, ברקת מספרת על מציאות אחרת לגמרי. היום, היא אומרת, כבר לא קשה להביא את השחקנים לבאר־שבע, גם בזכות מה שקרה בקבוצה, אבל לא פחות מכך, בזכות מה שקרה בעיר. הסיפור של ברקת וברדה ממחיש שכמו בכל תחום אחר בסיפור הפריפריה, גם בתחום הספורט השינוי לא יכול לבוא רק בעזרת כוחות שבאים מבחוץ. הוא חייב להתחיל ממנהיגות מקומית שבוחרת להישאר בכור מחצבתה, ולחולל בו את השינוי.
