ניקיתי את הספרייה לפסח. לכל משפחה יש שיטה; יש את אלה שרק שואבים או מנגבים מהלמעלה של הספר, יש כאלה שנותנים דפיקה של שני צידי כריכת הספר ומפיצים עננת קרדית אבק הבית, שגם מי שלא חלה בקורונה מוצא את עצמו מתלבט אם לגשת לאקמו הסמוך למקום מגוריו כדי להסדיר נשימה (אגב, האומיקרון נתן אצלנו עבודה החודש, כן־כן דאבל זה לא רק בשש בש). לזוגות הצעירים שאולי לא צפו בלו"ז הניקיון לפסח אצל ההורים כי עסקו בטיולים, לא עלינו, נסביר: ספרייה עושים פעם בשנה, ביתר השנה מנגבים את האבק רק במקומות שהאורחים רואים.
כבר מזמן הבנו שאת הסיסמה "אבק זה לא חמץ" החליף הסלוגן החזק יותר, "פסח זו הזדמנות". ועל כן גם הספרייה נכנסה לאקסל המטלות. אל תשכחו לסמן וי על פרויקטים שכבר הספקתם, אחרת תמצאו את עצמכם מנקים במברשת שיניים את השחור שבין הקרמיקות של השירותים עד לאיבוד הכרה בשל שאיפת אקונומיקה ורק כשתתעוררו בחדר המיון, תיזכרו שכבר עשיתם את זה בשבוע שעבר – ואל תשאלו מאיפה אני יודעת.
הספרייה. מתחילים מהמדף העליון לתחתון, כי האבק צונח הלאה על הספרים הבאים. לא לשכוח את הלמעלה של הספרייה, שם תמצאו קליעים של רובי נרף, גומיות ומבחן בחשבון עם ציון מחוק.
כבר מזמן הבנו שאת הסיסמה 'אבק זה לא חמץ' החליף הסלוגן החזק יותר, 'פסח זו הזדמנות'
עכשיו, בתור חסידת מארי קונדו, אני מזכירה שזו ההזדמנות להיפרד מכל מה שלא עושה לכם שמח. רק יש מספר מניעות למימוש ההזדמנות, ולכולן קוראים החיוני. כי הוא לא מסכים להיפרד משום חפץ. גם אם זה אחיי גיבורי התהילה שקיבל לסיום קורס הקצינים, אחיי גיבורי התהילה שקיבל לסיום קורס מ"פים וכן עותק מהודר של… נכון: אחיי גיבורי התהילה שקיבל ליום הולדת 30 מ… נכון: חבריו למילואים. לא יעזרו התחינות, כל ספר משירי אסתר קל שהוקדש לו על ידי נערות מעברו חייב להישאר וכן ספרים עם המלצות לטיולים מהדורת 1999 כולל מפות ללא כביש 6. אחת הדרכים להתמודדות עם הבעיה הזו היא דחיקת כל הפרטים הפלאיים אל המדף העליון הקיצוני ומדי שנה לערוך פרידה מעותק אחד.
בעוברי על הספרים, הרבים מאוד והאהובים מאוד, שאלתי את עצמי מה הסיכוי שאחד מחמשת ילדיי יקרא אפילו חצי מהם. שאלתי את עצמי איך אני קראתי כל כך הרבה עוד בנעוריי. נכון שסיפור חיי המפורסם ובו כילדה לא היו לי חבר ונפש חיה שאינה בדיונית הוביל אותי לזרועות הספרים שחיבקו אותי בעלילות ובפייק חיים. ועדיין עם הגיעי לגיל הנעורים, מי כיוון אותי לבחירת ספרים מסוימים ונהדרים? כמובן הייתה הספרנית הנפלאה שניסתה איתי את כל הכיוונים, כל ספרי הוצאת מרגנית (אני מודה, לא התחברתי. ואני רביטל, בת 43, מעולם לא קראתי את מר אל כאן אנה, ושרדתי כדי לספר) וכן שלחה אותי לעולמם הקסום של החבורות: חסמב"ה, השלישייה הסודית, החמישייה הסודית, דני דין, כס"ח וכו'. אבל מה עוד היה? בראש ובראשונה ההשפעה הכי טובה בגיל ההתבגרות היא: בחורים. ההוא שהייתי מאוהבת בו בסתר בכיתות ו'־ז' הדביק אותי באהבה לאגתה כריסטי ולספרי שרלוק הולמס. הבחור מכיתות י"א־י"ב נתן לי קצת רקע יהודי תורני וככה קראתי את האם יש סיכוי לאהבה. והחבר מתקופת השירות זיכה אותי באהבה הגדולה לאהרן מגד ופול אוסטר. אז עשיית רושם זו אחלה מוטיבציה. האם ילדיי מוקפים חברים וחברות מספיק אינטליגנטיים שילהיבו אותם על המילה הכתובה?
גם אם כן, אני בכל מקרה מוצאת את עצמי משמיעה נחרת בוז על הבחירות הספרותיות של ילדיי ומקלקלת את "העיקר שהילדים קוראים". כמו זקנה נרגנת אני מתעקשת "שקומיקס לא נחשב ספר" ושכל ספרי הבנים־בנות, משחקי הרעב וההארי פוטרים זו לא ספרות. אני נואמת בלהט, על גיא אוני ועל נשים קטנות. משליכה לעברן את "משפחתי וחיות אחרות" וליבי נשבר כשהספר נזנח אחרי שלושה עמודים. אני פותחת עותק של אריך קסטנר ורואה את האותיות הצפופות, מקרבת את אמצע הספר לאפי ונושמת עמוק ויודעת שהם לא יקראו אותו. זה פשוט לא יקרה. ואני עצובה. אבל אפילו אצלי מתעוררת השאלה מי אמר שזו הרחבת אופקים ומי אמר שזו הספרות הגבוהה והנכונה. אולי הכול חינוך מוסלל שקיבלתי, והיום לילדים יש דרך אחרת להרחיב אופקים ולהתפתח.
סיימתי את איבוק הספרייה, השארתי שם את כל אהובותיי. יהודית קציר ויעל הדיה וסביון ליברכט. אני בטוחה שנפש האדם, נפש האישה, לא השתנתה עד כדי כך בעשרים־שלושים שנה האחרונות. ואולי יבוא יום והן כן יתחברו. עד אז, אני אמשיך מדי שנה להפגיש כריכה בכריכה ולהפריד אבק מהדפים באהבה גדולה.
