סליחה שאני נטפלת לירושלים בפעם השנייה בתוך חודש, לא מדובר כמובן בקטע אישי, אבל לפעמים יש לי תחושה שהעיר הזאת נגדי. אולי כי מעולם לא קרה שהצלחתי להשתחל סתם ככה בקלות לכביש בגין בלי שאעמוד קודם באיזה פקק אימתני. לעיתים נדמה שהשיפוצים בעיר הזאת לא יסתיימו לעולם והפקקים שבה הם לנצח עם הלכלוך, המדרכות השבורות והעבודות בגבעה הצרפתית שחוברו להם יחדיו.
ומעשה שהיה כך היה, כאשר בבוקרו של יום עמדתי באחד הפקקים הירושלמיים, מזייפת להנאתי איזה שיר מגלגלצ. לפתע פתאום נשמעו צפירות מבחוץ. הסטתי מבט חד לימין ושם ראיתי אותו – גבר חרדי מזוקן, יושב מאחורי החלון ומסמן לי בנחרצות לפתוח את החלון. לא זכרתי שביצעתי איזו עבירה, אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – התעלמתי.
אבל החרדי לא הרפה. הוא המשיך לצפור ולצפור ולסמן לי בידו. אלא שאני עשיתי לי כלל – אני ת'חלון לא פותחת. בטח לא בפקודתו של גבר. וירושלים, שתהיה בריאה, לא שחררה את הפקק. היה לו הרבה זמן לצפור, לאיש הזה. אז סימנתי לו עם האצבע, שוב, שאני לא פותחת. והוא המשיך להתעקש. "תפתחי", צעק לי מבחוץ. "לא פותחת", קראתי בחזרה. "תפתחי אני אומר לך!" הוא רטן. העסק נעשה מפחיד. לא ידעתי כבר מה לעשות. אז פתחתי חריץ קטן, רק כדי להגיד לו שרכבי הוא מבצרי, ואיש לא יצווה עליי לפתוח אותו נגד רצוני. ואז הוא הסתכל עליי במבט תמוה ואמר "רק רציתי להגיד לך שהפנס הימני הקדמי שלך שרוף".
נתן גז ונעלם.
הפקק השתחרר, אבל אני עוד נשארתי לעמוד שם כמה שניות מההלם. תחושה כבדה של טמטום נחתה עליי.
הפמיניזם הזה. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. לפעמים הוא משחרר אותנו, ולפעמים הוא דווקא כובל. לפעמים הוא ממש מתאים, ולפעמים הוא תקוע כמו קוץ בגרון
ואלו הרגעים, כנראה, שבהם הולך לי הפמיניזם. אלו הרגעים שאני מרגישה שמשהו רע מאוד השתלט עליי, על התפיסה שלי את העולם, על התפיסות שלי לגבי גברים, על הפרופיילינג שאני לא מפסיקה לעשות. מישהו שטף לי את המוח, ואין לי מושג אפילו איך ומתי זה קרה ואם יש את מי להאשים. אבל העובדה היא שלא פעם ולא פעמיים הפמיניזם תקוע לי כמו פקק באמצע ירושלים וצריך לקרוא אותו לסדר.
זה קורה לי לא מעט. כמו למשל השבוע, כאשר ביקשתי משיחיה להוציא את הטיולון מהמחסן. הבחנתי שהוא מטונף משנים של צבירת אבק והחלטתי לכבס את בד הכיסוי. אלא שאז קרה דבר איום ונורא – נתקלתי בברגים שחיברו את הכיסוי לשלד העגלה וביקשתי משיחיה להסיר אותם. הוא נעץ בי מבט מופתע. "זה כולה ברגים", הבהיר, "מה הבעיה לקחת מברגה ולהוציא אותם?". נכון, זו לא באמת בעיה. אם יום אחד אשאר לבד בעולם אחרי חורבנו ולא יהיה אף גבר בסביבה שיוכל לבצע את הפעולה הזאת בשבילי, יש מצב שאגש למברגה ואנסה לתפעל אותה. אבל כל עוד זה לא המצב, אצלי בראש יש התניה – עד הברגים. הם באחריות השיחיה, ואין לי שום עניין להיכנס לתוך השטח הלא מעניין הזה. ברגעים האלה שוב הולך לי הפמיניזם. הוא פחות בא לי בטוב.
בשבוע שעבר הרשת לא ידעה מנוח מהסטירה של וויל סמית למנחה כריס רוק בטקס האוסקר, לאחר שהתבדח על הקרחת של אשתו. כמה מקלדות נשברו על השאלה האתית האם הסטירה לגיטימית או לא. אבל יכול להיות שהדיון האמיתי קצת התפספס. יכול להיות שתהיית העומק היא לא בנושא האלימות אלא בשאלה איך אנחנו רוצות את הגברים שלנו. ברגע האמת, לצד איזה טיפוס אנחנו רוצות לחיות? ושם, לא נעים לומר, יש הרבה נשים שהולך להן הפמיניזם. כי גבר שוויוני ורך זה נעים ונחמד לפרוטוקול, אבל כשאת רוצה להכיר אותו את לא מעוניינת לקבל ממנו כתב הסכמה לחיזור מראש. את רוצה שהוא יכבוש אותך כאחרונת הלקטות. וכשצריך לבחור קרמיקות לאמבטיה, יש נשים שפחות מתאים להן שהגבר שלהן ייזכר שיש לו דעה בעניין. ובאמצע המסלול, כשאנחנו נתקעות בתוך בוצה ומתקשות להתרומם, זה דווקא מאוד נעים כשפתאום מושטת איזו יד מחוספסת ושולפת אותנו החוצה.
הפמיניזם הזה. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. לפעמים הוא משחרר אותנו, ולפעמים הוא דווקא כובל. לפעמים הוא ממש מתאים, ולפעמים הוא תקוע כמו קוץ בגרון.
