לפני שבוע וחצי ראיתי, כמו כולם, את הרגע המטורף הזה מטקס האוסקר האמריקני שבו וויל סמית עלה לבמה והחטיף לקומיקאי כריס רוק סטירה כדי "לנקום" בו, על ה"בדיחה" שהוא סיפר על חשבונה של רעייתו. אני יודע, אני יודע, אלה חדשות ישנות. כל מה שאפשר לומר על הרגע הטלוויזיוני הדוחה הזה נאמר כבר מזמן, ובכל זאת, חשוב לי שתדעו שאני חושב שוויל סמית הוא בן אדם אלים ועלוב, חשוב לי שתדעו שההתנהגות שלו באירוע הזה, שיכולה בדרך לא דרך להתפרש כהתנהגות "מגוננת", "חיובית", ואפילו "ג'נטלמנית" – היא בעיניי דוגמה מופלאה לסוג הגבריות שממנה העולם שבו אנחנו חיים צריך להיגאל. וגם חשוב לי שתדעו שאם הייתי פוגש את וויל סמית, הייתי ניגש אליו, ומביא לו חיבוק. כי זה מה שהוא צריך לדעתי. הוא צריך לקבל חיבוק. אני לא יודע אם גם אתם צפיתם בסצנה הזאת שוב ושוב, כדי להבין אותה, כדי לדייק אותה, כדי לתת לה לחלחל, אבל אני צפיתי בה איזה מאתיים פעם! ובפעם המאתיים פתאום חשבתי שהדבר שהכי מעניין שם, זאת ההליכה הטווסית של סמית, שיורד מהבמה וחוזר למקומו. אם אני הייתי חס וחלילה מרביץ למישהו חס וחלילה, הייתי מסיים את האירוע רועד ומבועת. אבל סמית יורד מהבמה בנינוחות אינסופית, עם חיוך זחוח על השפתיים, הוא מסדר את החליפה המאוד מאוד יקרה שלו, מתיישב בחזרה במקום, ומתחיל לצרוח על כריס רוק, פעמיים, אל תכניס את השם של אשתי לפה שלך! איכס איזה איש מגעיל אמאלה. ומה שהכי מגעיל פה, לדעתי, זה שהוא לא מתבייש באלימות שלו, להפך, הוא חוגג אותה, הוא שמח בה, הוא גאה בה! הוא חושב שהדרך שבה הוא "מגונן" על אשתו היא דרך ראויה, ומכבדת, אבל האמת היא שאין שום דבר ראוי ומכבד באלימות. כל אלימות, בכל הקשר, היא דבר נוראי בעיניי. וכשהיא נוכחת במערכת יחסים, זה נורא אפילו יותר.
מאז שהטקס נגמר, וויל סמית משחרר הצהרות חוזרות ונשנות לתקשורת האמריקנית, הוא מודה שהוא עשה טעות חמורה, ולוקח אחריות מלאה על מעשיו, הוא פורש מהאקדמיה לקולנוע ומצהיר על התהליך שהוא מתכוון לעשות כדי להפוך לבן אדם פחות אלים, וטוב שכך! אבל האמת היא שהסטירה של וויל סמית היא טיפה אחת מרה, בים עמוק ושחור של אלימות גברית רעילה. היא נמצאת בכל מקום, היא נוכחת כל הזמן, העולם הזה מפוצץ בגברים אגרסיביים, נפוחים, טווסיים, ואלימים, וכולם, כל אחד ואחד מהם, חייב לקבל חיבוק.
איייי אייי איייי כמה חיבוקים הייתי מחלק עכשיו, אם הייתי יכול, חיבוקים בחינם! לכל מי שצריך חיבוק! לפני כמה ימים ראיתי סרטון קצר עם חבר הכנסת יואב גלנט, אחחח אבינו שבשמיים הרבה זמן לא ראיתי סרטון כל כך עצוב, גלנט נשאל שם על ידי עיתונאי, אם הוא מסתובב עם אקדח תמיד או שהוא נשמע להוראות של ראש הממשלה בנט שקרא לאנשים עם רישיון נשק לשאת אותו, וגלנט, במקום לענות כמו בנאדם, עשה פרצוף כזה כועס, והוריד את משקפי השמש שלו, והמתין כמה שניות עם הפרצוף המוזר שלו, ואז אמר, בקול נמוך – לפני שבנט התגייס, אני יריתי במחבלים! וכשהוא סיים להגיד את זה הוא הפנה את הגב לעיתונאי, והמשיך ללכת, עם חיוך כזה זחוח של "אני גבר" חחחחחחח, ואני צפיתי בסרטון, וכל כך ריחמתי על גלנט, על המאמצים הקלושים והתרנגוליים שלו להראות לכל העולם, ובעיקר לעצמו, שהוא גברררררר, וחשבתי לעצמי, שגם הוא, כמו כל הגברים המתוסבכים, גם הוא צריך חיבוק. וגלנט לא לבד. גם בנט צריך חיבוק, וגם ביבי צריך חיבוק, וגם פוטין צריך חיבוק, אוהו פוטין צריך חיבוק ארוך מאוד לדעתי! הוא צריך מאה חיבוקים כאלה. וגם זה לא בטוח יעזור.
יש לרבי נחמן סיפור אחד, מפורסם מאוד, ומרגש מאוד, על בן מלך אחד, ש"נפל לשיגעון" והתחיל ביום בהיר אחד להתנהג כמו תרנגול! וכל טובי הרופאים והמומחים ניגשו אל בן המלך הזה, וניסו לרפא אותו, לשווא, עד שבא חכם אחד שהתחפש גם הוא לתרנגול. הוא ירד מתחת לשולחן, ואכל פירורים, והצליח לשכנע את בן המלך, לאט לאט, לחזור לעצמו. אפשר להיות תרנגול, הוא אמר לבן המלך, ועדיין ללבוש בגדים. אפשר להיות תרנגול ועדיין לשבת מול שולחן ולאכול. "וככה התנהג עמו, עד שריפא אותו לגמרי". יש הרבה דרכים להתבונן על הסיפור הזה, אבל בתקופה האחרונה אני חושב שזה סיפור על גבריות. כל הילדים הופכים בשלב מסוים לגברים. הם מפתחים שרירים ומגדלים שיער ומתגייסים לצבא ומפסיקים לבכות, הם מדברים בקול נמוך, ולובשים מעילי עור, ומעשנים סיגריות מגולגלות, הם עוטפים את עצמם בעוד ועוד קליפות, כי ככה אמרו להם, כי ככה סיפרו להם, כי ככה כל הגברים נראים, וככה כל הגברים מתנהגים.
אייייי כל הילדים נופלים לשיגעון והופכים ל"גברים" מחוספסים. יש כאלה שמצליחים לחלץ את עצמם מהשיגעון הזה, יש כאלה שמצליחים לדבר רגשות, יש כאלה שמצליחים להישאר רכים וחשופים, יש כאלה שמצליחים להחזיר את עצמם אל העדינות. אבל רוב הגברים מסתובבים בעולם הזה מודחקים ואלימים, הם מחטיפים סתירות נקמניות, ועושים פרצופים משונים למצלמה, ויוצאים למלחמות עולם מטומטמות, הם צופרים בכבישים, ועוקפים בתורים, ולא מדברים עם אף אחד על כלום, בלי לדעת שכל מה שהם צריכים כדי לחזור לעצמם, כדי להחזיר לעצמם את עצמם, את הילד שפעם הם היו – כל מה שהם צריכים זה חיבוק.
