המתכנת ניית'ן בראון נהרג בתאונת דרכים בגיל 27. למזלו, השנה היא 2033, ובפני בני האדם עומדת אופציה להעלות את עצמם למעין גן עדן וירטואלי, שבו יוכלו לחיות חיי נצח, או לפחות עד שבני משפחתם לא יוכלו לשלם יותר לחברה שמספקת את השירות. זה סיפור המוצא המסקרן שבמרכזה של קומדיית המדע הבדיונית Upload ("העלאה").
אבל גן העדן, כפי שמתברר לניית'ן במהרה, הוא למעשה כלוב של זהב. הוא אומנם מקבל חדר מפואר, ארוחות גורמה ונוף פסטורלי, אבל יש לו גם סוהרת – בת זוגו השתלטנית אינגריד, האישה שמשלמת את החשבונות עבור "לייקוויו", האתר שבו שוהה ניית'ן ובפועל מחליטה עבורו מה ילבש, אילו שירותים יקבל וגם – האם יוכל להמשיך את חיי הנצח שלו.
מאחורי הסדרה עומד גרג דניאלס, האיש שמאחורי הגרסה האמריקנית של "המשרד", אחת הקומדיות הטובות בתולדות הטלוויזיה. בסדרה החדשה שלו פנה דניאלס ב־180 מעלות מחברת הנייר "דאנדר מיפלין" ומשגרת המשרד האפרורית, לעולם שכל כולו חדשנות, קדמה וחיים בלתי שגרתיים. עובדה שהופכת את ההשוואה ליצירה הקודמת שלו לכמעט בלתי אפשרית. וטוב שכך.
ובכל זאת, גם ב"העלאה" מקפיד דניאלס לייצר טלוויזיה חכמה, מלאה בהומור נשכני אבל גם כזו שגורמת לצופה לחשוב – האם היינו רוצים בכלל לחיות חיי נצח? האם אפשר ליהנות מהטוב כאשר אין רע? והאם כל זה שווה כאשר חיינו נשלטים על ידי מושך בחוטים, שיכול בכל רגע לשנות את נסיבות חיינו (או מותנו)?
מסעו של ניית'ן עונה על חלק מהשאלות האלו. ממש כמו אדם שטעם מפרי עץ הדעת, בזכות חבר שהוא מכיר בעולמו החדש, הוא מבין ש"לייקוויו" אינו הרמטי, כפי שנתנו לו להאמין, וכי אורחיו – כדרכם של בני אנוש – מצאו פרצות שמאפשרות להם לנתב את היצרים, התשוקות ומעשי השובבות שהם חלק בלתי נפרד מהיותנו אנושיים.
גם השליטה של אינגריד בחייו רק מרחיקה אותו ממנה ומקרבת אותו אל "המלאכית" שלו נורה, אשת הקשר שלו לעולם האמיתי (בפועל, נציגת השירות של החברה שמפעילה את המקום). נורה מתמודדת בעצמה עם קשיים ומצוקות, כמו אב חולה וקשרים רומנטיים שטחיים, ועם הזמן ממלאת את כל מה שחסר לניית'ן בקשר שלו עם אינגריד המושלמת־לכאורה.
התוצאה היא סדרה כיפית לצפייה, חכמה אך לא מאתגרת מדי. יש בה רגש והומור, ואפילו תעלומה שהולכת ונחשפת לקראת פתרונה. ובכל זאת, משהו חסר ב"העלאה", איזה אקס פקטור שיהפוך אותה מסדרה שנעים לצפות בה לסדרה שחייבים לראות. הסיבה המרכזית לכך נעוצה לדעתי בליהוק ובדמויות עצמן. ניית'ן (בגילומו של רובי אמל) כבחור הטוב האולטימטיבי, חסר את האיכות החמקמקה שגורמת לצופה להתאהב בדמות או בשחקן, אינגריד היא סטריאוטיפ מקומם בשטחיותו (עד מתי בלונדיניות יפהפיות בתפקיד מלכות קרח מרושעות) ואפילו נורה – הדמות המורכבת ביותר, לא מצליחה לעורר רגש אמיתי.
לזכותו של דניאלס יש לזקוף את העובדה שהוא בוחר בשחקנים אנונימיים יחסית, כאלו שלא ירפררו לנו לשום תפקיד עבר. בטלוויזיה שלנו יש מספיק סדרות שניצלו עד תום את הטריק של כוכבי קולנוע שעברו לטלוויזיה או שחקני עבר מפורסמים שעושים קאמבק. קאסט חדש – אם לוהק נכון – יכול להיות משב רוח רענן, אלא שב"העלאה" זה לא קורה.
ובכל זאת, בחודש שעבר עלתה העונה השנייה של הסדרה, בתקווה שהיא תצליח לתקן את הסדקים של קודמתה. או לפחות לעשות לה איזושהי "העלאה" לשלב הבא.
