במהלך 180 העמודים הראשונים, "חתול שחור" של דריה מעוז מצליח ללכוד זוגיות פצועה. בני הזוג נמרוד ומיכל נשואים כבר לא מעט שנים, ולמדו לסמוך זה על זה עם כל הטקסים שמרכיבים זוגיות. רגע כזה בא לידי ביטוי בכך שנמרוד קונה למיכל על בסיס קבוע את הכדורים שהיא נוטלת, והיא כל כך סומכת עליו עד שאינה זוכרת אפילו מה שם הכדור. ואז, רגע אחד שבו מיכל רואה (או ספק רואה) את נמרוד נמצא במכוניתו עם האקסית שלו, מפוצץ בסיכה את מה שהיה נדמה לה כזוגיות מושלמת.
ובאמת, במשך חציו הראשון מעוז מקלפת שכבה אחרי שכבה בזוגיות הפגומה של נמרוד ומיכל. בתפקיד החתול השחור נמצאת אריאלה, החברה הרווקה של מיכל שנמרוד לא סובל. אם מיכל היא טובת לב, טיפוס ביתי ומופנם, אז אריאלה היא ההפך המוחלט – מחליפה את הגברים בחייה כמו גרביים ובליינית שלא סופרת אף אחד. בהדרגה מיכל הופכת להיות דומה יותר לאריאלה, מתרחקת מנמרוד ומכל מה שהוא אהב בה.
נמרוד יוצא למסע של הרס עצמי והופך למובטל היי־טק שלא ממש מתאמץ לחזור לשוק העבודה. מי שבעיקר סובלת מרסיסי הזוגיות המדממת הזו היא הבת המשותפת שלהם, שנחשפת למערכת היחסים הגרועה בין אביה לאמה.
ולכן, חציו השני של הספר הוא החמצה גדולה. מהסוג שגורם להוציא מזוויות הפה את אנחת "כמה חבל". קצת כמו לראות תאונה שבה מעורבת פרארי. כי התנועה הנפשית הזו של הספר, שעסקה בזוגיות המקרטעת, הפכה לניסיון ליצור ספר מתח עם סוף עצל. אם בחצי הראשון של הספר הזוגיות הייתה במרכז, בחצי השני שלו המציאות הופכת להיות ביזארית. כזו שקשה מאוד להתחבר אליה או להרגיש שהיא מבטאת משהו מוכר או לפחות אפשרי.
מי שאחראית על הביזאר היא בעיקר אריאלה, שמזכירה קצת את הדמויות הקרימינליות בספרים של יו נסבו. היא מתגלה כאישה נטולת גבולות שעושה הכול כדי לגרום למיכל, נמרוד ובתם המשותפת לסבול. היא משדלת את מיכל לפגוש גברים אחרים, נותנת עצות פזיזות לבתה של מיכל ועושה הכול כדי שהעצבים של נמרוד יתרופפו. זו הייתה יכולה להיות דמות מעניינת בספרי מתח, אבל כאן זה פשוט לא עובד.
הצרה היא שאריאלה, שהייתה דמות משנית בחלקו הראשון של הספר, הופכת להיות הדמות המרכזית. הסיידקיק קם על יוצרו.
גם אחרי שסיימתי לקרוא את "חתול שחור", לא התקרבתי לפצח את דמותה של אריאלה ולהבין מה הניע אותה בכל מסע ההרס שאליו יצאה. האם זו הפרעה נפשית? סדיזם טהור? מה שהתחיל כספר על זוגיות עם דמויות עגולות, מסתיים בקול ענות חלושה.
בפרפראזה על המשפט "ככה לא בונים חומה", ככה לא בונים זוגיות. נמרוד (ששמו הפוך לגמרי מהאישיות האנמית שלו) ומיכל היו צריכים ויכולים לשבור ולבנות את הזוגיות שלהם בצורה קצת יותר שפויה. אם הייתי העורך של הספר הזה, הייתי שולח לכתיבה מחודשת את חציו השני. אבל אני לא, אז מה שנשאר לי זה קצת להתמרמר. כי לנמרוד ומיכל הגיעה זוגיות קצת יותר נורמלית.
