"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת" (דברים ד). כל כך התרגלנו לדברים אלו, עד שאיבדנו את הרגישות למפתיע שבהם. משה אינו "מחוקק", כפי שכינו אותו ההוגים אשר הפיצו את דבריו בעולם היווני, אלא "רבנו" – המורה המלמד אותנו. כאן נולד מושג חדש: "תלמוד תורה".
כל אדם מקבל עליו את תפקידו של משה כשהוא הופך לאב או לאם. או אז מטילה עליו התורה את החובה "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". תפקידנו כהורים הוא להיות מורים לילדינו. עם זאת, מצווים אנו גם "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" – עלינו לראות את עצמנו כתלמידים תמידיים. חיוב זה מלווה אותנו במילים שבתחילת ספר יהושע, "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", ומגיע לשיאו בפרק קיט בתהילים שכולו שיר הלל ללימוד התורה.
אכן, תלמוד תורה הפך מרכזי בחיינו כיהודים. זהו אחד הביטויים החשובים ביותר של התרבות היהודית. עדות לכך הוא קיומן של ישיבות הפתוחות לכל אחד, צעיר ומבוגר. כדי להבין את עומק המשמעות של "תלמוד תורה", מבקש אני להשוות זאת לתרבות רחוקה אחרת. לא רק בתרבות היהודית שרר תמיד דרך ארץ בפני הידע והלימוד. קיימת דוגמה נוספת, מפוארת, והיא התרבות הסינית בימי האימפריה, שגם בה הידע היה מביא תפארת לבעליו. אלא שהבדל אחד חשוב התקיים בין שתי התרבויות: התרבות הסינית, האימפריאלית, יצרה מעמד של מנדרינים, פרופסיונלים של התרבות, שהיו שייכים לכת אריסטוקרטית סגורה. לעומת זאת, מפרשת שמע אנו לומדים את עיקרון האוניברסליות של תלמוד התורה וממילא גם הדמוקרטִיות שבה, הקוראת ומצווה את כולנו ללמוד אותה.
אין ספק שההבדל הזה בין אריסטוקרטיה לדמוקרטיה של הידע, קשור בתופעה שעמדנו עליה ברשימות קודמות. השפה הסינית משתמשת בכתב תמונות בעל סימנים רבים, כתב שקשה להשתלט עליו. לעומת זאת, התורה ניתנה ב"אלף בית" בעל סימנים מועטים, שכל ילד יכול ללמוד בקלות. סימנים אלו הפכו לסמלים מסתוריים שעליהם מושתתת הקבלה, אולם גם במישור הפשוט הדבר הוא בגדר פליאה: האדם המודרני חייב רבות לקיומן של 22 אותיות ו־10 ספרות. הסימבוליקה של הכתב האלף־ביתי היתה המפתח לאפשרות הדמוקרטיזציה של התרבות היהודית.
הדמוקרטיה שבתלמוד תורה באה לידי ביטוי באופייה המיוחד, השונה מכל לימוד אחר. התורה איננה נקנית על ידי שמיעה, לימוד ושינון, אלא במאמץ שיש בו יצירה. כל אדם יכול לפרק ולבנות, להקשות ולהשיב. דפי הגמרא מהווים עדות לבנייה מתמדת החוצה את מרחבי ההיסטוריה והגיאוגרפיה, ושוליה הלבנים של הגמרא רחבת הדף אינם אלא הזמנה להמשך היצירה. כוח יצירה זה ניתן לכל אדם, ולא רק למנדרינים מומחים.
שלושה עמודים
אולם המסורת היהודית ראתה בתלמוד תורה רק את אחד העמודים שעליהם מושתת העולם – עמוד התורה. אך קיימת מטרה מעבר ללימוד. העמוד השני, כפי שמונה המשנה בתחילת מסכת אבות, הוא ה"עבודה", ועלינו להשתדל ולהתאמץ להשיג את המדרגה הזאת – ההגעה ל"יראת שמיים". מאמץ זה מתואר לדעתי באופן סימבולי בדרישה מאיתנו להגיע אל המקום אשר בחר בו ה' "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ" (דברים יד). האדם צריך לעלות לרגל לירושלים כדי לראות עיר שהיא דגם של משפט, צדק ויראת שמיים. גם המלך מצוּוה לכתוב לו ספר תורה ולקרוא בו "לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהָיו" (דברים יז).
העבודה היא העמוד השני, אך גם על שני עמודים שיווי המשקל אינו מובטח. ישנו עמוד שלישי, והוא גמילות החסדים. זהו היסוד המצַווה עלינו לחיות יחד כאחים, גם בעידן של מחלוקות. העבודה פירושה לשאת עול מלכות שמיים, גמילות החסדים פירושה לעזור לזולת לשאת בעול היומיום כשהוא מתקשה בכך. שלושת היסודות הללו אינם נפרדים, אלא מזינים זה את זה. הנחת היסוד היא ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". העבודה, עבודת ה', יונקת מן התורה, והתורה גם מלמדת אותנו מה היא גמילות חסדים.
דרושה רצינות
אם ננסה לתרגם רעיונות אלו לימינו, נוכל לדבר על האפשרות לעסוק בתורה אף ללא מצע אחיד משותף בין האנשים השונים כאן בארץ. אני מאמין שאפשר לקיים דו־שיח דתי־חילוני המבוסס על הטקסטים של היהדות ועל העיסוק בהם בצורות שונות. אך הדבר צריך להתקיים במסגרת עקרונות וגבולות מסוימים, שרק אם נדבק בהם ניחשב עדיין לעוסקים בתלמוד תורה.
עיקרון אחד שצריך לשמור עליו הוא ללמוד ולעיין במקורות מתוך כובד ראש, ברצינות, ולא בצורה פופוליסטית, זולה ושאינה מכבדת. אין זה אומר שאי אפשר לעסוק בתורה מתוך חיוך. אבותינו כבר נהגו למנות רב של פורים. אולם גם בהתפרצות זו של צחוק נשמרת ההרגשה שאנו עומדים בפני עולם התורה עם דרך ארץ וכבוד.
אחד המאפיינים של העולם המודרני הוא הבידור. אין לי ספק שהצורך המוגזם בבידור הוא תוצאה של אובדן המשמעות בדברים שאנו עושים בחיינו. תרבות הבילוי והבידור היא במידה מסוימת ביטוי של חוסר הנחת ממעשינו בשגרה. תלמוד תורה הוא האלטרנטיבה הרצינית יותר, ולכן הוא חייב להיות יותר מאשר בידור, גם יותר מהנאה גרידא.
בהקשר זה ארשה לעצמי לדרוש טקסט שלא נכתב על ידי חז"ל אלא בידי חכם מודרני, אמן האירוניה, ש"י עגנון. בספרו "הכנסת כלה" מתאר הוא את מסעותיו של דון קישוט היהודי, ר' יודל החסיד עם נטע העגלון. הם מגיעים לכפר כלשהו ושומעים מרחוק קול תורה. ר' יודל הנלהב מביע בפני נטע את שמחתו: "חייך נטע, שאין לך דבר נאה בעולם מדף גמרא". הם מתקרבים למקום והנה הוא בית של איכרים, "חציו עפר וחציו קש, וכת של חזירים נוברים באשפה שבבית". הם מוצאים שם "ערלית אחת", אשתו של בעל הבית הלומד תורה. בסופו של דבר הגיעו אליו, "וראו אדם אחד ששערותיו פרועות וזקנו מדובלל וגמרא פתוחה לפניו, יושב ולומד בנעימה".
שואל אותו ר' יודל: "אהובי איך באת לכאן?" עונה לו בעל הבית בחיוך: "התורה היא מתוקה מאוד, השתמדתי קצת והריני יושב ולומד תורה מתוך מנוחה". ר' יודל ונטע ברחו משם כל עוד נפשם בם. אכן, לימוד התורה הוא יותר משעשוע להנאת הלומד, וזה חייב לבוא לידי ביטוי באופי הלימוד.
אולם בקוטב השני ישנה צורה אחרת של לימוד תורה, וגם בה יש מלכודת. על כך בפעם הבאה בע"ה.
