לפני כשבועיים, כשבישראל עוד ירדו גשמים חזקים, פוסט סטנדרטי למדיי הסעיר קהילת נשים תל-אביבית בפייסבוק והוביל לוויכוח עם מאות תגובות. לשון הפוסט: "היי יפות, אני עוברת דירה ונפרדת ממלא בגדים שווים. אין לי זמן לתרום אותם ומהביגודית לא מוכנים לבוא לאסוף, אז הורדתי אותם לספסל מתחת לבית. מוזמנות לבוא לקחת, יש מלא מותגים שווים עם אטיקט, נשיקות". מאות התגובות לפוסט נעו על טווח רחב, בין נשים שמודות לכותבת על הנדיבות, דרך נשים שמעירות בנימוס שאולי לא כדאי להשאיר בגדים בחוץ בגשם כי גם לתת צריך לדעת איך, ועד לנשים שהזכירו בכעס שלהציף את הרחוב בפסולת זה לא אקט של נדיבות ושאף הומלס לא מחכה לשמלה של זארה, גם אם היא לא נלבשה מעולם.
הסיפור הזה אולי נשמע שולי ואנקדוטלי, אבל הוא מייצג תופעה רחבה מאוד של עלייה דרמטית בפסולת הטקסטיל בעולם, למעשה משנות ה-60 ועד היום כמות הפסולת טקסטיל בעולם עלתה ב-800 אחוזים. לא צריך להיות חברים בקבוצות של נשים תל-אביביות בפייסבוק בשביל להבין את עומק הבעיה. אם הסתובבתם לאחרונה ברחובות ישראל, סביר מאוד להניח שמצאתם בגדים זרוקים על הספסלים, רובם במצב מצוין ולעיתים אפילו חדשים. ברוח ניקיונות הפסח צרכני האופנה מציפים את הרחובות ואת חנויות בגדי יד שנייה המקבלות תרומות בגדים, ב"תרומות" על גבי "תרומות", הרבה יותר ממה שהם מסוגלות למכור והתוצאה היא כמות אדירה של פסולת טקסטיל, לא פעם רעילה.
הצפת חנויות יד שנייה בבגדים היא לא תופעה חדשה, התקופה שלפני פסח ידועה בקרב מתנדבי ועובדי חנויות אלו כתקופה העמוסה ביותר בשנה. לא בכדי יודעת כל מתנדבת מתחילה בויצו לספר צ'יזבטים על הימים הנוראים שלפני פסח וערמות הבגדים הבלתי נתפסות המגיעות לחנויות. הבעיה היא לא רק בפסח כמובן, בשנה שעברה, בימי הסגרים הראשונים של הקורונה רחובות ישראל הוצפו בשקים על גבי שקים של בגדים לא רצויים, ועל אף שרשת הביגודיות של ויצו ביקשו להפסיק להביא בגדים, בעקבות היעדר המתנדבים, הקהל הישראלי המשיך להציף את החנויות בפסולת טקסטיל, באופן הכי מילולי שאפשר.
חשוב להגיד, מרבית הצרכנים, כמו כותבת הפוסט התל-אביבית, מאמינים שכאשר הם מעבירים את הבגדים לחנות יד שנייה או משליכים אותם לרחוב הם עושים פעולה חיובית. אחרי הכל תרומה היא דבר נהדר, וגם אם עמוק בלב אנחנו יודעים שהבגדים שלנו מסיימים את חייהם באפריקה, גם באפריקה יש הרבה עניים, אז למה שלא ייהנו משפע הבגדים שיש לנו? אולם תרומה היא מונח מבלבל. אנו נוהגים לכנות את אקט השלכת הבגדים "תרומה" במחשבה שהבגדים שהשלכנו יגיעו לאדם אחר הצריך אותם. אבל האמת היא ש"תרומת" הבגדים הזאת אחראית לאחת מהבעיות הסביבתיות הקשות ביותר בעולם המתפתח.
בין שבעים לתשעים אחוז מהבגדים שאנו מעבירים למחזור, לרחוב ולחנויות יד שנייה, עתידים לסיים את חייהם במדינות מתפתחות באפריקה. שם בשלב הראשון ינסו למכור אותם בשווקי ענק, בשקי ענק המכונים מיטומבה. אך בתרחיש הסביר יותר – הבגדים הללו יסיימו את חייהם במטמנות ענק, שם הם ירעילו את מי התהום המקומיים. לא בכדי ישנן שורה של מדינות באפריקה המנסות כבר כמה שנים, ללא הצלחה, להוציא מחוץ לחוק קבלת תרומות בגדים. הסיבה שאינן מצליחות – ארצות הברית מאיימת עליהם באמברגו דה פקטו. אם אתם לא תקנו את פסולת הטקסטיל שלנו במחיר מוזל (בכל זאת מדובר בתרומה), אנחנו לא נקיים אתכם יחסי מסחר.
בהזדמנות זאת צריך להזכיר – הצפת אפריקה בבגדים לא רצויים היא רק קצה השרשרת של תהליך יצור מזהם במיוחד לכל אורך שרשרת הייצור: משלב גידול הכותנה, דרך צביעת הבדים וגזירתם ועד לשינוע הסחורה בין מדינות, למעשה, נכון להיום על פי שורה של מחקרים, תעשיית האופנה נחשבת לתעשייה השנייה הכי מזהמת על פני כדור הארץ, וזה עוד לפני שכתבנו מילה על סדנאות היזע ותנאי ההעסקה של פועלות הייצור.
אם נהיה כנים – האפקט החיובי היחיד של "תרומת" הבגדים הוא ניקוי המצפון והארון של בעלי הבגדים, לטובת קניית בגדים נוספים. אם כן, אדם הרוצה לעשות מעשה טוב לקראת פסח הקשור לאופנה. מוטב שיקנה בגדים מהביגודית של ויצו או כל חנות יד שניה אחרת, במקום להציף אותן בבגדים לא רצויים, ישתתף באחד מאירועי האופנה האלטרנטיביים המתרחשים בקרוב, יעזור להפיץ את המידע ולספר את הסיפור ובעיקר בעיקר יקנה פחות, הרבה פחות.
הכותבת היא חוקרת ומרצה על אופנה, צריכה וצדק סביבתי בחוג למדיניות ציבורית, אוניברסיטת תל אביב ומנהלת תנועת "מתלבשות" לאופנה הוגנת בישראל
