הסיור של שר החוץ וראש הממשלה החליפי בשער שכם בראשית השבוע לא בא טוב בעיניים לרשות הפלסטינית, וגם לא לשר הביטחון הישראלי. "זו תקופה מתוחה אבל יש לנו משטרה שאפשר לסמוך עליה", הצהיר יאיר לפיד במעמד מכובד זה, והרגיז את החברים ברמאללה ובראש־העין כאחד. הראשונים ראו בזה "הסתה נגד פלסטינים", האחרון ראה כאן צעד חסר אחריות, ושניהם יחד – פרובוקציה לא ראויה.
משרד החוץ הפלסטיני הביע זעזוע מכך של"יהודים הקיצונים" הובטח כי תוגבר נוכחות כוחות הביטחון בירושלים במהלך חג הפסח, ובתוך כך דאג לשמר את עלילת הדם הנרטיבית שלו, הטוענת להזנחת ביטחונם של המוסלמים בחגיהם וביום שמחתם. נוכחותו של לפיד נרשמה אצל הפלסטינים בפרוטוקול כ"פלישה פרובוקטיבית" ו"פריצה מתגרה… לאזור שער שכם בעיר העתיקה בירושלים הכבושה". חמאס מצידו הבטיח שישראל תשלם היטב על הביקור הזה. תראו מה זה עולם: אתה מאמין בפתרון שתי המדינות של השמאל, מוכר את עצמך לציבור על תקן איש מרכז, וחוטף קיתונות של תעמולה פלסטינית כאיש ימין. לך תעשה שלום עם אויבים.
שער שכם, למי שלא ממש מתמצא במפת הארץ, לא מצוי ביהודה ושומרון וגם לא בגוש עציון, אלא בבירת ישראל. לא, לא בעומק הצד המזרחי אלא דווקא סמוך למערת צדקיהו המתוירת היטב ולמקטע הירושלמי של כביש מספר 1. פעם פתחו פה בפרעות נוכח עליית בכירים ישראלים להר הבית, היום מספיק שהם מבקרים שוטרים בתפקיד בשערי העיר העתיקה. כי כשאתה מתחיל להתקפל, הגב שלך כבר ממילא כפוף, אז שלא ינצלו את זה כדי לדלג עליך בתנועת "חמור חדש"?
כמה חמץ אפשר לבלוע
למרבה החלחלה, לביקורת על לפיד הצטרף הכמעט־ראש־ממשלה לשעבר, בני גנץ. שעה ששר החוץ חיזק את כוחות הביטחון בשטח, ועל הדרך גם את מעמדו, הציע גנץ להרגיע. "בואו לא נעשה דברים מתסיסים שמערערים את היציבות", אמר כשהתבקש להגיב לסיור, והוסיף כי "תקופת הרמדאן ידועה ברגישותה", כאילו דיבר על אלרגיות אביב אופייניות לעונה. שר הביטחון קרא לאזרחים להמשיך בשגרה, והבהיר שהוא לא יכול לשלול את קיומם של אירועים ביטחוניים עתידיים "הלילה או מחר". ציפיתם ל"כוחות הביטחון יעשו הכול כדי לעצור את הטרור"? קיבלתם קריאה לאזרחים להשתמש בנשק שברשותם כדי לנטרל מחבלים בפעולה; חשבתם על "לא נאפשר הגבלת תנועת יהודים בכל שטחי ארצנו"? חטפתם ביקורת על בכיר בממשלת ישראל שמסתובב שתי דקות מממילא, חמש מרחוב יפו.
העניין הוא שלפיד – שלקח פסק זמן קצוב מהחתירה למשא ומתן עם הפלסטינים, עד תעבור ימינה – לא באמת רחוק מעמדותיו של גנץ. החליפי־דאשתקד והחליפי הנוכחי חולקים תפיסת עולם זהה, ומלבד הפוליטיקה הבין־אישית, דבר לא מפריד ביניהם. שניהם טוענים, כצפוי, שרע"ם איננה מגבילה את תגובתה של ממשלת ישראל לטרור הגואה; שניהם עדיין בעד פתרון שתי המדינות, ונגד ההתנחלויות; ושניהם נפגשים בחדווה רבה עם בכירי הרשות – הם רק עושים זאת קודם כול כדי לעצבן זה את זה, ורק אחר כך כדי לקדם את תפיסת עולמם. אל תתנו לקטנוניות הוויכוחים על אודות טיסה להודו, או על פגישה עם אבו־מאזן דווקא בעיצומה של ועידת הנגב, להטעות אתכם: גנץ הוא חלק מממשלת בנט־לפיד שבאה לקדם השקפת עולם מסוימת מאוד, וזה נכון גם כשהוא פועל מתוך מרמור ונקמה. בחותם שהוא מבקש להשאיר בתפקידו זה, מצוירת יונה מבית היוצר של אדריכלי אוסלו, לא מפה של ארץ ישראל השלמה.
יחד עם פטרונו־הסמוי לשעבר, יאיר לפיד, שותף גנץ לתרמית שמתמצה בסיסמה שלו, "אין יותר ימין ושמאל, ישראל לפני הכול". לא משום שישראל לא חשובה להם, להפך. שניהם פטריוטים אמיתיים, שלתפיסתם תרמו למדינה, כל אחד בדרכו – ביטחונית או תרבותית. השקר הגדול מצוי בסיסמה הריקה, שכמו אומרת שיש אי שם אמת אחת שעובדת לטובת המדינה, שעה שפוליטיקאים מימין ומשמאל רומסים אותה. האמת היא שיש ימין, ויש שמאל, ובין שתי התפיסות האלה מתנהל הוויכוח העקרוני מה לעזאזל טוב למדינה. יש עתיד וחוסן לישראל ביקשו לטשטש את זה. מפלגת כחול לבן באה להסוות את זה בצבעי מלחמה פוליטית, אבל האמת נמצאת שם. העימות בין גנץ ולפיד לא שונה בסופו של יום מהמתחים ששררו בין שולמית אלוני ליוסי שריד: הם זועמים, הם סולדים, אבל הם באותה משבצת פוליטית ממש. הם רק רבים מי מהם ינהל אותה טוב יותר, והוויכוח הזה מתנהל במשיכת שיער ובדחיפות.
ועל זה יצא הקצף נגד ימינה בראשות נפתלי בנט, ועל זה נקרע הימין בינו לבין עצמו. על אשליית ממשלת האחדות ששימשה הן גשר לדרוך בו בדרך לשלטון שמאל על מלא, והן כקרש קפיצה לשם. על המשא ומתן מול הפלסטינים, האגף השמאלי בממשלה ויתר לרגע; ממילא לא הייתה היתכנות גבוהה להישגים משמעותיים מתוך משא ומתן כזה. אבל שרי השמאל לא שקטו על השמרים ולא חיכו בסבלנות לשעת כושר עתידית, הם התכוננו אליה בשיא המרץ. כששר הבריאות ניצן הורוביץ נלחם בחוק החמץ במקום בקורונה, הוא פעל מתוך רצון למצות עד תום כל רגע מהכהונה המפתיעה שלו בממשלה הנשענת על כנסת בעלת רוב ימני מובהק. השותפים של ימינה בממשלת השינוי עשו כמיטב יכולתם לבצע את מה שהבטיחו: שינוי. לא רק בהפלת שלטון נתניהו, אלא בקידום האג'נדות הברורות מאוד שלהם. ימינה מצידה נותרה כפופה ומוותרת, בולעת את החמץ, מקווה שיעבור עליה הפסח. ואז הגיעה עידית סילמן וטרפה את הקלפים. ופתאום הורוביץ מוכן לשאת ולתת כדי לשמר את הממשלה. ופתאום יש גם לימין שבשלטון קווים אדומים. טוב מאוחר מאשר לעולם לא, ובכל זאת קשה שלא להתעניין: איפה הייתם עד עכשיו?
