כבר חודשיים אני מנהל מלחמת חורמה עם רמזור. אין בזה אפילו סמליות – אני לא נלחם בדיכוטומיות הירוק־אדום של החיים של כולנו או משהו. זה סתם רמזור. בעצם, לא סתם: זה הרמזור האכזרי ביותר שתפגשו. רמזור אפס, שעסוק כל החיים שלו בלמרר להולכי רגל את החיים. רמזור מתנשא, עם אופי קשה, כזה שאם היה "קורס רמזורים", רמזוריו לקורס היו מעיפים אותו על סוציומטרי.
לפני חודשיים עליתי "במקרה" על המשקל. "המקרה", אגב, הוא שעמדתי מול מראה וראיתי שהעליתי קצת במשקל. מתברר שהקצת הזה שהעליתי עמד להעביר אותי לתחום התלת־ספרתי. אני ממש קרוב לתלת. אז החלטתי שאני חוזר להליכות היומיות שלי בדרך לעבודה. המסלול פשוט: אני יוצא מרמת־גן לכיוון האולפן ברמת־החייל בתל־אביב, 7,500 צעדים לכל כיוון בקצב גבוה, תוך כדי האזנה לרדיו וקריאת פשקווילים בני־ברקיים טיפוסיים בנושאי פאה נוכרית וטלפונים סלולריים. זה די כיף: רק אני והמחשבות והאפליקציה שמוחאת לי כפיים אחרי כל אלף צעדים. תזלזלו, אבל סחבק מקבל בכל בוקר שבע מחיאות כפיים מהטלפון שלו.
אחרי לא מעט הליכות השכלתי כבר למצוא את המסלול שיצריך ממני כמה שפחות עצירות. אני בנאדם כזה. אם התחלתי משהו ואני בתנופה – הכול סבבה; אם עצרתי, אין לי כוח להתחיל שוב. ככה אני עם ספרים למשל. תנו לי חופשה של כמה ימים ואני בולע שני ספרים. תנו לי לקרוא ספר בשגרה, ואחרי שתי עצירות כפויות מהחיים עצמם אני עוצר ולא חוזר. אז זיקקתי לי מסלול בלי עצירות כפויות. חוץ מאחת: הרמזור.
האדום האדום הזה
הרמזור עומד בצומת שאין לי ממש דרך לברוח ממנו. אחרי שבועיים של צעידות קלטתי שלא משנה באיזו שעה אני יוצא מהבית בהלוך או מהעבודה בחזור, בסוף אני עומד ברמזור. זו לא סתם עצירה: בצומת יש שלושה כיווני תנועה, וכל עצירה ברמזור הזה נמשכת ארבע דקות לפחות.
תראו. אני אוטוטו בן ארבעים. ראיתי רמזורים בחיי. נתתי כבוד לרמזורים. גם מאוחר בלילה, כשאין נפש חיה ברחוב, אני עוצר ברמזור. פעם אחת, בעפולה, חזרתי במכונית בארבע בבוקר מחברים, עמדתי ברמזור, ואחרי חצי דקה שאלתי את עצמי מה יקרה אם אעבור עכשיו באדום. אף אחד לא ידע, אחרי הכול זו עפולה. נתתי גז, ואחרי זה הרגשתי רע יומיים. לא כי עברתי על החוק אלא כי פגעתי בברית הקדושה של בני האדם והרמזורים, שדורשת מאיתנו לכבד עמוד מתכת עם שלוש נורות צבעוניות. רמזורים הם כמו סיגריה: זלזלת באחד בארבע לפנות בוקר, בתוך חודש אתה מזלזל בארבעה רמזורים בשרשרת באחת בצהריים.
אבל הרמזור בצומת ההוא בבני־ברק הוא לא רמזור רגיל. אומרים שאין רמזור רע, יש רמזור שרע לו – אבל זה היה רמזור רע. בכל יום, בהלוך, בחזור, לא משנה – הוא היה שם, מחכה שאגיע, ומיד כשהתקרבתי למעבר החציה היה מתחלף באבחה אחת לאדום. בפעמיים הראשונות אמרתי: סבבה, זה רמזור, הוא מתחלף, זה מה שהוא עושה. אבל עובר יום ועוד יום, עובר שבוע ועוד שבוע, ופתאום קלטתי שמעולם לא התחמקתי מלעמוד ברמזור הזה.
ניסיתי להפתיע אותו: באמצע ההליכות הייתי מאט פתאום קצב או מגביר, כדי לתפוס את הרמזור לא מוכן. אבל הוא תמיד חיכה לי שם עם האור האדום שלו, ואם לא היו הרבה מכוניות מסביב יכולתי לשמוע אותו צוחק.
בכוח המחשבה
הרמזור הזה השתלט לי על החיים. הייתי מבטל פגישות או חותך מוקדם מהעבודה כדי להפתיע אותו. הייתי מתחיל לרוץ פתאום – על ריצה הוא לא יחשוב, הרשע. הייתי עושה חצי דרך ברכב ואז חונה כמה צעדים לפני הרמזור, יושב במכונית, מחכה שיתחלף לירוק, ואז יוצא מהאוטו בזריזות רק כדי לגלות שעד שנעלתי את הרכב והגעתי למעבר החציה הוא שוב התחלף לאדום. גם ניסיתי בטוב: נשענתי עליו, קילפתי ממנו מדבקה של "קופת העיר". אבל הוא המשיך להתעקש לעצור אותי, בכל הליכה, לכמה דקות.
רציתי לבדוק אם זה רק אני או שיש לו משהו נגד המין האנושי כולו. התחלתי שיחות עם אנשים שחיכו לידי: "תגידי, יצא לך פעם לעבור פה חלק, בלי לעמוד ברמזור?", שאלתי אישה נחמדה. היא התרחקה ממני בבהלה. "תגיד, אחי, אתה מכיר את הרמזור הזה?", שאלתי אברך צעיר כאילו אני מתעניין בשידוך. הוא הפטיר לעברי משהו ביידיש והתרחק כמה צעדים מהכופר שמאוהב ברמזור.
בשלב מסוים התייאשתי. החלטתי להפוך את הלימון ללימונדה. להודות בהפסד. אדם צריך לדעת מתי לוותר. אז קיבלתי החלטה: מהיום, בכל פעם שאגיע לרמזור ואעמוד שם, במקום להטריד חרדים תמימים אקדיש כמה דקות כדי לחשוב מחשבות טובות על מישהו. חבר מהעבר, מישהו שעושה לי טוב על הלב, מרואיין שיצא תותח בתוכנית, נותן שירות אדיב במיוחד. מה רע? במקום לעמוד ולהתמרמר על "ברית בין הרמזורים" כאילו הייתי אברהם אבינו, אקבל את הרמז מלמעלה: יש לי כמה דקות של מחשבות טובות בכל יום.
ביום שהתקבלה ההחלטה יצאתי מהעבודה והלכתי בקצב הרגיל. לא מיהרתי, לא האטתי. פשוט הלכתי, כל כך משחרר. ככל שהתקרבתי לרמזור התרגשתי מכך שהפעם אעמוד שם לא זועם. כמה מטרים לפני הרמזור עצמתי עיניים והלכתי על אוטומט. אחרי כמה צעדים פקחתי עיניים ולא תאמינו מה קרה. הוא שוב היה אדום.
בן אדם ממציא לעצמו מנהג מנג'ס לחשוב מחשבות טובות על אנשים בגלל רמזור בתקווה שהטור שלו יסתיים בכך שבפעם הראשונה הוא גילה רמזור ירוק – אבל לא, אדום. בקיצור, אני כבר שבועיים חושב דברים טובים על אנשים. מתחילים להיגמר לי הרעיונות. מוזמנים לשלוח לי שמות למחשבות טובות. אפשר גם למסור לי אישית – חפשו אותי, פעמיים ביום, ברמזור.
