שבועות. כבר שנים שלא ספרתי את השבועות כמו בספירת העומר השנה. לא כי התחזקתי או משהו, למרות הנדרים שנדרתי במהלך האירוויזיון כדי שנטע תנצח. פשוט כי באחד לעומר, הרביעית שלי שברה את הרגל. ז'תומרת, כולם שיחקו בטרמפולינה, כשהמבוגר האחראי במקום יחגוג תשע ביולי הקרוב. הם קיפצו תוך כדי המשחק החינוכי והנעים: "דחיפות" (המבוטא במלעיל) והילדה התרסקה. מיד לאחר מכן החל קונסוליום שלם של מומחים, שהמשותף לכולם הוא שאין להם תואר אורתופד: אין לה שבר, אם היה לה שבר היא לא הייתה מפסיקה לבכות, תזיזי את אצבעות הרגליים, תזיזי את אצבעות הידיים (מה קשור?) זה לא שבר. רגועה ומשוכנעת טסנו למוקד, כדי לקבל חוות דעת של מישהי שאשכרה יש לה סטטוסקופ והיא הסכימה שכולם כאחד – טועים. ויש לה שבר.
שונאת לכתוב קלישאות אבל אין ברירה, רק שהחיים יוצאים מהתלם אתה אוהב את התלם שלך כל כך. אז אמנם הרווחתי פטור מקמפינג בחול המועד, אבל לפתע הייתה לי עוד תינוקת בבית. שצריך להרים ולעזור ולסייע. וכאבים והמון רחמים. ואוף כמה מיותר. אורח נון־גראטה הופיע בבית – כיסא הגלגלים. והלב שלי כאב את כל ההורים שכיסא הגלגלים של הילד שלהם כאן בשביל להישאר. ומאז אני סופרת יום־יום. עד שהורדנו את הגבס, עד שהיה לנו אומץ לצעוד, עד שלא התכווצתי עם כל צעד שלה, שלווה בצליעה קטנה. ורק השבוע ראיתי אותה הולכת רגיל. שבועות. שבעה שבועות. לפעמים החיים טסים ועוברים, זה קורה כשהכול בסדר. אבל כשקשה, הימים לא עוברים וכל שעה ויום – ארוך ולא נגמר.
להבדיל, אני חושבת על נשים בהיריון. פעם ספרו בחודשים והיום בשבועות. תגידו גברים, אתם חושבים שלספור שבעה שבועות ממחרת השבת זה מעיק? לכו על ארבעים. בחמסין של שבוע שעבר ראיתי אמא אחת, מהצד נראתה הכי פרסומת לפוריות בעולם. מוקפת בשני ילדים יפהפיים, והיא בעצמה עגולה ונאה ובמטפחת מעודכנת. אבל תנועה אחת קטנה, כשהיא שלחה את היד לגעת בגב וללחוץ, הזכירה לי את הקושי הזה, הקושי השקט והלא מדובר שקיים בהיריון. הכאבים הקטנים. נזכרתי איך כל שבוע הוא בפני עצמו. כמו ספירת העומר אבל כפול 400. ואת מנסה לפצל את זה לתתי־שבועות:
ארבעה שבועות ראשונים #קלללל אפילו לא ידעת שאת בהיריון. עוד כמה שבועות בהחזקת אצבעות לראות דופק. ומפה ועד שבוע 13, זו תקופה שאת שורדת חרף הבחילות והתחושה הכללית של "הלמטה של הפח האורגני". לא מסוגלת לשאת שום ריח, שום מגע, שום צעקה. את מאושרת מבפנים, אבל הכול עדיין סוד. סיפרת רק לאמא, אחיות, חמות, גיסות ושלחת בטעות את התמונה עם התוצאות של הבטא בווטסאפ של הגן. הילדים עוד לא יודעים, ואת מחכה שיעבור ותוכלי להרים את עצמך מהספה. בכל היריון ישנו היום הזה, שמתחלף בו השבוע והוא טומן בחובו הפתעה. מה יהיה עכשיו – הרגשה יותר טובה, בדיקה שתעודד, או בדיקה שתטריד?
לא מפתיע שהיחידה בחיי שהכרתי "שהתבלבלו" לה השבועות כי (קבלו הכי לא אמין) "נדבקו לה ימים ביומן כשהיא כתבה אותם", היא רופאת נשים. השאר סופרות באדיקות שמרשימה לא פחות מהקפדה על כמויות בעוגת גבינה אפויה. ואת מחכה שיתחלף, מעשר, לעשרים וכשהספירה מתחלפת לשלושים את בטוחה שהנה – עוד רגע זה כאן, ואז את מגלה, לצערך, שבעצם עד הלידה יש עוד לפחות שנה מבחינה מנטלית, וגם זה מלווה בבצקות. מצחיק אותי שקוראים לזה "היריון מתקדם" כשחוץ מזה והמשקל שלך שום דבר לא הולך קדימה בחיים שלך, אלא אחורה ולמטה. ואם את מאלו כמוני – שגם זוכות לספור את הארבעים ומעלה, שם כל יום הוא שש שנים פלוס שמיטה – מגיע הבוקר ואת פשוט לא יכולה להאמין שעבר עוד יום ואת לא בלידה.
שבועות. איזו מילה. יפה יותר משנים ויפה יותר מימים. לספור שבועות עד לקבלת התורה, עד לחג הבא, עד ללידה. יש כל כך הרבה משותף, עם ההכנות הנפשיות והפיזיות. איך דווקא ראש השנה זכה להיות "הרת עולם", כששבועות הרבה יותר מתאים. מילים כמו מעמד, קבלה. להסכים לקבל משהו שאנחנו לא מכירים ולא יודעים. להישבע שנשמור עליו ונקבל אותו עלינו ואלינו. אפשר כמוני לספור שבועות כדי לאחות רגל ולייחל לחזור אל מה שהיה. אפשר כמו משפחות שמצפות לילד לספור שבועות כדי להתחיל משהו חדש, ללכת אל מה שיהיה. והלוואי שיהיה חגיגי ובריא ומבורך.
revitalv@makorrishon.co.il
