חמץ בפסח איננו בטל בשישים. גם לא חברת כנסת הפורשת מקואליציה צרה. "אינני יכולה עוד לתת יד לפגיעה בזהות היהודית", נתלתה נינג'ה סילמן במכתבו של שר הבריאות ניצן הורוביץ למנהלי בתי החולים, שבו דרש מהם להישמע להוראות בג"ץ ולא למנוע הכנסת חמץ בפסח. אבל גם אם תגיע לבאזֶר ותמונֶה לשרת הבריאות מטעם הליכוד, כולם יזכרו כיצד החליקה מחישוקי האמינות ונרטבה בבריכת הצביעות.
מאז הקמת הממשלה ביוני שעבר, התנהלה יו"ר הקואליציה בקשיחות ובחוסר נדיבות מול נבחרי הימין באופוזיציה, כך שהרהורי התשובה המאוחרים שלה קצת תלושים מהקשר. גם אירוע הפרישה עצמו נתפר לטריגר המכתב של הורוביץ בתפרים כה גסים, שהסיטואציה כולה מזכירה סצנה מפורסמת מסרט תקופתי על ימי הביניים, שבה הבמאי שכח להוריד את שעוני היד של השחקנים ולהזיז את הרמקול מהפריים. האפיקומן במערכה, שנמצא מהר מאוד, הוא הדיל הפוליטי שרקחה עם הליכוד, ובמסגרתו פונקה בהרבה יותר מסיקור חיובי. אבל הנושא עצמו – חמץ בבתי חולים ובבסיסי צה"ל – חשוב גם בלי קשר לסילמן, וזו הזדמנות להתייחס לבג"ץ שהביאנו עד הלום.
בספרו החדש "היום אתם יוצאים" עוסק אלחנן ניר באמוציות היהודיות סביב ההכנות לפסח, "שמניקיון סטנדרטי הפך לטקס טהרה מדוקדק". ניר מצטט את הרב שג"ר, שהציע שלא לנסות להפיג את הנוירוזות המלוות את הקיום ההלכתי: "הרצון להתנקות מאלמנטים אלו של הקיום הדתי דומה לטיפול פסיכיאטרי, המעלים את הסימפטום, מקל על הסבל, אולם משלם במזומנים של האישיות עצמה. האישיות האנושית וההלכתית מתקהה".
במילים אחרות, האדם הבריא הוא זה שמסוגל לקבל את עצמו, על מעלותיו וחולשותיו. כיהודים, "לקבל את עצמנו", כולל לקבל את השריטות שיש לנו סביב מגדירי זהות יסודיים המקודדים בתודעה הקולקטיבית, ופסח כהלכתו הוא אחד מהם. בחג הברית והחירות, שעיצב יותר מכל מועד אחר את הזהות הלאומית של עם ישראל, כולנו קצת שרוטים, ומוטב לנו להשלים עם זה.
אם לעיסת פיתה בפסח מול קהל שבוי של מאושפזים מסורתיים היא הביטוי העליון ל-"אוטונומיה של הפרט", לא ברור איך אפשר להמשיך את השיחה
מי שהבין את הרגישות בבג"ץ ההוא, היה השופט ניל הנדל, אך הוא נותר בדעת מיעוט. "נוח לה לעתירה זו שלא הוגשה יותר משהוגשה", הפציר בחבריו עוזי פוגלמן ועופר גרוסקופף לצאת מהסד הצר של המכונה החוקתית־ליברלית. "אודה כי עד היום לא השתמשתי בביטוי מעין זה ולו פעם אחת במסגרת ההכרעה, ואולם כפי שיובהר – ביטוי זה מתאים בעוצמה לענייננו. מקרה זה, באופן מובהק, לא היה צריך להגיע להכרעה שיפוטית אלא ראוי היה לסיימו בפשרה חברתית". דבריו נפלו על אוזניים ערלות. פוגלמן וגרוסקופף הלכו שבי אחרי טענות הפורום החילוני, הח"כים של מרצ וארגון עדאלה.
פסק הדין של פוגלמן כאילו נכתב על ידי בינה מלאכותית המנותקת מהקשר והבנה היסטוריים. השופט נתלה בעקרון "חוקיות המנהל", הקובע את הדבר הבא: לאזרח מותר לעשות כל פעולה, למעט זו שנאסרה עליו בחוק; הרשות לעומתו מוסמכת לפעול רק מכוח חוק, ופעולה ללא הסמכה בחוק איננה חוקית ומהווה חריגה מסמכות. ומן הכלל אל הפרט: כיוון שאין חוק מפורש האוסר על הכנסת חמץ לבתי חולים, וכיוון שהסמכות המוקנית בחוק למאבטחים מוגבלת לחיפוש כלי נשק בלבד, התוצאה היא שיש לקבל את העתירה.
הנדל לעומת זאת הבין שבענייני דת ומדינה הרגישים אי אפשר להתנהל כמו טנק רוסי במריופול, גם אם נדמה לך שאתה צודק ושיש לך כוח לנצח. היסטורית, מאז קום המדינה הסדרי הסטטוס־קוו לא נקבעו בחקיקה ראשית, וזו לא הייתה תקלה אלא החלטה מודעת של הממשלות. בן־גוריון ויורשיו הבינו שההסדרים הללו דורשים גמישות והבנה של כל הצדדים ששמירה על איזון בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית" כרוכה בהתחשבות וסולידריות.
פעילים דתיים ליברלים טוענים שהבג"ץ הזה לא היה מגיע אלמלא דרשה הרבנות מבתי החולים לפשפש בכליהם של הבאים בשעריהם. הם מתעלמים מהצד השני: פעילי הפורום החילוני ודומיהם, שהפכו לאורתודוקסיה קנאית. הללו חותרים ללא הרף לביטול הסטטוס־קוו ולרמיסת שאריות הסולידריות הישראלית, עד למצב המקשה עד מאוד על ניהול חיים משותפים.
הרוח החילונית־פנאטית הזו מחלחלת לבתי המשפט. שימו לב לציטוט שהביא פוגלמן כדי לנמק מדוע לא יעלה על הדעת לבקש מחילוני שלא לדחוף פיתה לעין של שכנו למחלקה באשפוז: "לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. זכותו זו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו – היכן יחיה; במה יעסוק; עם מי יחיה; במה יאמין. היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של פרט ופרט כעולם בפני עצמו, והיא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט". השימוש במונחים כאלה הוא כבר על גבול הזניית השפה. אם לעיסת פיתה בפסח מול קהל שבוי של מאושפזים מסורתיים היא הביטוי העליון ל"אוטונומיה של הפרט", לא ברור איך אפשר להמשיך את השיחה.
הרגישות של בג"ץ לחוק היא חד־צדדית. חוק חג המצות (איסורי חמץ) התשמ"ו קובע איסור פלילי, שבמסגרתו "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". משום מה לא ראינו את פוגלמן וחבריו נזעקים להגן על "שלטון החוק" כשהעבריינים הם בעלי עסקים בתל־אביב. השבוע הוציאה הנשיאה חיות אזהרה לצה"ל, ליישר קו עם העקרונות שנקבעו בבג"ץ על החמץ בבתי החולים ולאפשר לחיילים חילונים להכניס חמץ לבסיסים. "אם יש רצון טוב אפשר להגיע לפתרונות", הטעימה הנשיאה. באמת קשה להיזכר בשימוש ציני יותר במושג "רצון טוב".
כרטיס צהוב לשופטת
מיכל אגמון־גונן הפכה לכתובת האולטימטיבית עבור מהגרים אוקראינים הדורשים סל קליטה ישראלי. הם נוהרים לאולמה בזה אחר זה, ויוצאים עם סעדים נדיבים, מגובים בציטוטים מוויסלבה שימבורסקה או הרמב"ן. עכשיו מתברר שהיעדר הקשר בין חלק מפסקי הדין של השופטת התל־אביבית ובין המשפט והחוק איננו מוגבל לענייני מהגרים זרים.
השבוע קיבל בית המשפט העליון ערעור על פסק דין של אגמון־גונן, שבמסגרתו אישרה את בקשתה של תנועת אומ"ץ לסגת מתביעה ייצוגית שהגישה בשם תושבי גבעת עמל בתל־אביב, בעילת "הפקרתן של עשרות משפחות בשכונה". אגמון־גונן הבינה מהר שמוסד התביעה הייצוגית לא רלוונטי לסיפור, אם מפני שרוב תושבי השכונה קיבלו פיצויים נדיבים וכבר אין קבוצה, ואם בשל עילות סף כמו התיישנות ועילות נוספות. במקום לגלגל את התובעים ולהשית עליהם הוצאות בשל בזבוז זמן שיפוטי יקר, אגמון־גונן העניקה להם מתווה מנצח של "הסתלקות מתוגמלת", שבמסגרתו יקבלו עורכי הדין של אומ"ץ שכר טרחה מפנק במיוחד בגובה רבע מיליון שקלים.
פסק הדין בוטל בעליון תוך מתיחת ביקורת קשה על שיקול הדעת של השופטת אגמון־גונן: "בית המשפט אינו בן־חורין לפסוק מתוך הכרה כללית ועמומה ב'עוול חברתי היסטורי'. על מנת להושיט סעד, על בית המשפט להשתכנע כי התובע הראה כי באמתחתו עילה משפטית לכאורית, מוגדרת וברורה. על בית המשפט להישמר מפני מתן סעד הנגזר ישירות מסיפור מסגרת כללי ורחב, ברמת הפשטה גבוהה, שלא ניתן לברור ממנו עילה מוגדרת וברורה. עידוד הגשת תביעות בלתי מבוססות, כלליות ופלואידיות, הנשענות על טענות ל'עוול היסטורי' – כפי שהלכה למעשה קבע בית המשפט המחוזי – עלול להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי".
הן ולאו
הרב הראשי דוד לאו ספג השבוע מכה קשה ליוקרתו. בהחלטת ביניים קבעו שופטי בג"ץ פוגלמן, עמית ושוחט, כי הרב לא יוכל לחתום על מינויים חדשים ללא אישור היועצת המשפטית לממשלה ויועמ"ש בתי הדין הרבניים, וזאת עד לדיון שיתקיים ביוני בעתירה שהגישה נגדו עו"ד בתיה כהנא־דרור.
העתירה הוגשה נגד חוקיותה של הארכת מינוי – למשך ארבע שנים – כאב בית דין בירושלים, שהעניק הרב לאו לגיסו הרב מרדכי רלב"ג. "מדובר במינוי פסול ממניע אישי, הנגוע בניגוד עניינים מובהק", טענה כהנא־דרור בעתירה. "ניגוד העניינים במינויו של הרב רלב"ג בולט ביתר שאת על רקע מינויים או הארכת מינויים של אב"דים נוספים, אשר בתקופת כהונתו של הרב לאו מונו לתקופות קצרות הרבה יותר, או שכהונתם הופסקה ולא הוארכה כלל".
הרב לאו מצידו טען שרלב"ג מונה על ידי "ועדת השניים", המורכבת משני דייני בית הדין הרבני הגדול בדימוס, אלמליח והיישריק, והוא עצמו לא היה מעורב ישירות במינוי. כהנא־דרור טענה מנגד שחברי הוועדה מצויים בעצמם בניגוד עניינים, שכן הם "מצפים למינוים כדיינים עמיתים, מינויים המצויים בסמכות נשיא בית הדין הגדול". היא מצטטת את יועמ"ש בתי הדין הרבניים שמעון יעקבי וטוענת כי "אימתו של הנשיא על הדיינים הנאלצים להיות עושי דברו בשם רצונם לקידום. הוועדות האמורות לפתור את ניגוד העניינים הינן ועדות 'מטעם'. זהו ניצול לרעה של הכוח השלטוני, תוך הפרת כללי מנהל תקין ופגיעה בעצמאות השיפוט של הדיינים".
