רבים שואלים אותי לאחרונה: מה ההבדל בין הסכמת מפלגת נעם לאחר הבחירות להקים ממשלת ימין על ידי הימנעות רע"ם, ובין מחאתנו החריפה כנגד הממשלה הנוכחית? הקואליציה שאנו הסכמנו לה, בלית ברירה ומתוך הכרה ברורה בחסרונותיה המהותיים, הייתה של 59 ח"כים ממפלגות המחנה היהודי־לאומי (כשמפלגת ימינה נחשבה כשייכת למחנה הזה), כאשר מפלגת רע"ם נמנעת מבחוץ.
לו היינו מצליחים לצרף בהמשך עוד שני ח"כים יהודים, כפי ששיערנו שיכול לקרות, הייתה מתקיימת בישראל ממשלה יהודית־לאומית, ואם זה לא היה מצליח – היינו הולכים לבחירות נוספות. לא נעים אומנם, אבל הרבה פחות מזיק ומסוכן מהקואליציה שקמה בסופו של דבר, שמהווה איום קיומי למדינת ישראל כמדינה יהודית, מזיקה למשילות ולביטחון, גורמת נזקים למצבה הכלכלי של המדינה, וכמובן עוינת את ההתיישבות.
לפני כחמישים שנה אירע שוד בנק בסטוקהולם. ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך כמה ימים. לאחר שחרורם, התברר שבני הערובה פיתחו תחושות הזדהות עם חוטפיהם. בעקבות מקרה זה ומקרים נוספים פותחה בעולם הפסיכולוגיה התיאוריה של "תסמונת סטוקהולם". התסמונת הזו הוגדרה על ידי הפסיכואנליטיקאית אנה פרויד, בתו של זיגמונד פרויד, כאחד ממנגנוני ההגנה של הנפש.
נראה שאנשי ימינה ותקווה חדשה פיתחו גם הם סוג של תסמונת סטוקהולם, במסגרת השבי שיצרו לעצמם בתוך הקואליציה עם נציגי התנועה האסלאמית. לתסמונת הזו יש תנאים הכרחיים, שמתקיימים גם בקואליציה הנוכחית, כמו חוסר האלטרנטיבות של אנשי ימינה ותקווה חדשה והתלות שלהם ברע"ם, בעקבות כניסתם לדרך ללא מוצא. אבל מה שמפתיע במיוחד הוא הדמיון בין המאפיינים הנפשיים של התסמונת ובין בכירי הממשלה הנוכחית, כבנט, סער וחבריהם.
החטוף מתחיל להזדהות עם החוטף כמנגנון הגנה. גם בקואליציה יש בשנה האחרונה הזדהות רבה יותר עם עבאס וחבריו, לעומת האופן שבו דובר עליהם טרם הבחירות האחרונות. למשל רה"מ בנט, שבעבר תקף בחריפות את האפשרות של שיתוף פעולה עם רע"ם בשל היותה מפלגה תומכת טרור, אמר לקראת הקמת הממשלה שמנסור עבאס כבר איננו תומך טרור אלא מנהיג ואדם הגון.
הסתכלות על רעיון המילוט והחופש כסכנה גדולה מהשבי. כך, אלו שפעם מכרו לכולנו שהם אנשי ימין פר־אקסלנס, מבועתים כעת מהאפשרות של חיים פוליטיים ללא השותפים החדשים, ורואים בשבי שכפו על עצמם מפלט יחיד.
השהייה המשותפת משפיעה על החטופים להאמין שהשקפת עולמו של החוטף צודקת. האמירות ה"ימניות" של חברי הקואליציה הולכות ונעלמות, והמסרים הנוקשים מהעבר הופכים לרכים יותר ויותר. למשל ההתבטאות של בנט על יו"ש כ"גדה המערבית", והמגמה של שר הביטחון להקל עוד ועוד על הערבים, ועוד בתקופת פיגועים קשה. לממשלה כזו אין שום יכולת להילחם בטרור.
החטוף מנסה להתנתק רגשית מהמצב באמצעות הכחשת אשמתו של החוטף, ומאשים במצב דווקא את המחלצים. אנשי ימינה ותקווה חדשה חיים בעולם דמיוני שבו הם הצילו את המדינה. מי שאשם מבחינתם בבעיות הקיימות, הם אלו שנשארו נאמנים לאידיאולוגיה שלהם. דוגמה לכך היא אמירתה ההזויה של ח"כ שירלי פינטו מלפני כמה ימים על כך שביקורת האופוזיציה על הממשלה מסכנת את המשך קיומה של המדינה.
באנלוגיה לתסמונת סטוקהולם, בממשלה שרצינו להקים בעזרת הימנעות רע"ם כאשר היא מחוץ לממשלה, רע"ם היו ה"חוטפים" אך ללא יכולת השפעה ממשית. זאת, כיוון שהם לא נמצאים עם ה"חטופים" באותו "בנק", ול"חטופים" (הממשלה שהיינו מקימים) בהחלט יש מוצא אלטרנטיבי על ידי התרחבות לממשלת 61 או הליכה לבחירות. בממשלה הנוכחית לעומת זאת, ה"חוטפים" וה"חטופים" נמצאים יחד בדרך ללא מוצא.
בעת כתיבת שורות אלו הגיעה הבשורה על החלטתה של ח"כ עידית סילמן לפרוש מן הקואליציה. אין ספק שזו תחילת הסוף של הממשלה הרעה הזאת. נראה שגם במצב של תסמונת סטוקהולם יש אפשרות שאחד החטופים יתעשת וינסה להיחלץ. כעת המוצא להצלת מדינת ישראל הוא שהעם יקום ויצא לרחובות בהמוניו, וכך יעצים את המהלך שהחלה בו ח"כ סילמן, לשחרור המדינה מה"חטיפה" הלא מוסרית, ולהשבתה לידי העם הריבון.
אבי מעוז הוא יו"ר מפלגת נעם וחבר כנסת מטעמה בסיעת הציונות הדתית"
