כהונתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מזוהה בעיקר עם מצב ביטחוני קשה: פרוץ האינתיפאדה השנייה, מאורעות אוקטובר 2000, הפקרתו למוות של החייל מדחת יוסוף והלינץ' ברמאללה – כל אלה קרו בכהונתו הקצרה, ובכולם אפשר לתלות את התפרקות ממשלת ברק. אולם אירוע אחר, שולי כביכול, הוא שגרם בפועל למפלתו של הרמטכ"ל לשעבר. הספינה התחילה לשקוע בגלל חילול שבת, במה שקרוי "פרשת המשחן".
המשחן היה חלק מטורבינת ייצור החשמל של חברת החשמל. הובלתו ממקום הרכבתו ברמת־השרון לאשקלון דרשה חסימת כבישים, וכדי לצמצם את שיבושי התנועה היא נערכה בליל שבת במשך כמה שבתות. ביהדות התורה, שהייתה אז חברה בממשלה, זעמו על כך שעובדי חברה ממשלתית נדרשים לעבוד בשבת, והחליטו לפרוש מהממשלה. ברק, שעמד אז בראש מפלגת העבודה, היה אמור לדעת מהן ההשלכות של חילול שבת: אחד מקודמיו, ראש הממשלה יצחק רבין, שילם מחיר במצב דומה.
הפרק הראשון בספר "גבירותיי ורבותיי, מהפך", מאת משה פוקסמן־שע"ל, נפתח בתיאור שיגורם של מטוסי אף־15 מארה"ב לישראל, ביום שישי אחד בסוף 1976. פוקסמן־שע"ל מתאר כיצד הטייסים בוששו לבוא, ואכזבו את הקהל שהמתין להגעתם בכיליון עיניים. בינתיים החליטו לפנק אותו במופעים אוויריים. בזמן שהקהל הריע, ראש הממשלה רבין הביט בשעונו באי שקט. הוא היה מודע לכך שיש עוד נאומים בדרך, ושהשבת נמצאת ממש מעבר לפינה. גם השותפים הדתיים בממשלת רבין ספרו את הדקות שעוברות. בסופו של דבר העיכוב גרם לכך שהשבת נכנסה בטרם תם הטקס, והקהל התפזר לאחר כניסת שבת. זה נגמר בהצבעת אי אמון בממשלת רבין, שהובילה למהפך 77'.
בישראל, כידוע, ממשלת שמאל חילונית אינה יכולה לקום לבדה, ללא מישהו מהימין ומהדתיים. בממשלה הנוכחית לקחו את העובדה הזאת עד הקצה. אילולא נפתלי בנט הדתי, השמאל לא היה טועם ממנעמי השלטון. אבל מנעמים וקוץ בהם. לאדם דתי שהנחת המוצא של תפיסת עולמו היא שהשמאל מסוכן לישראל, קשה לקבל גם את הפגיעה בדת.
גם בממשלות ימין התחוללו עימותים פוליטיים סביב חילולי שבת. בממשלות נתניהו פרצו כמה סערות סביב עבודות על מסילת הרכבת בשבת, אך הן לא הובילו לשבירת הכלים פשוט משום שזו הייתה ממשלת ימין. ממשלת שמאל היא משהו אחר.
בנט היה אמור לזהות את האתגר הזה. היה עליו לדעת שממשלות שמאל אינן שורדות אתגרי דת ומדינה. יש סיכוי לא רע שהוא גם יודע את זה, אבל בתפיסתו העצמית הוא חשב שהנוסחה אינה חלה עליו, משום שהוא עדיין ימני. לתפיסתו הוא לא ברק ולא רבין. בנט האמין ומאמין שהוא איש ימין אמיתי העומד בראש ממשלה שמצילה את ישראל, ימנית יותר מממשלות נתניהו. זו אמונה; אין בה שום אחיזה בשטח, ואולי חבל שמי שמאמין לא מפחד, כי בנט דווקא היה צריך לפחד.
הוא היה צריך לפחד מהסכם הגרעין עם איראן. הוא היה צריך לפחד מהמעורבות המיותרת שלו בסכסוך בין רוסיה לאוקראינה, ומההפקרות שגברה בנגב. הוא היה צריך לפחד מעליית המחירים ולשקשק כשביטא את המילים "הגדה המערבית". הוא היה צריך לפחד גם כשנשאל על "פרשת החמץ" לפני כמה ימים, ולא להשיב ש"עם אהבה הכול מסתדר". לבנט היו צריכות לרעוד הברכיים מרגע שהחליט לעמוד בראשות ממשלה כאשר מלווים אותו שישה מנדטים. והיום רק חמישה.
בנט היה צריך לפחד כפי שכל ראש ממשלה צריך לפחד כשנטל הובלת המדינה מונח על כתפיו. אבל בנט לא מפחד על המדינה, הוא מפחד רק על עצמו. רבין הביט בשעון בעצבנות לקראת כניסת השבת, מתוך הבנה של המערכת הפוליטית והערכים שמניעים את שותפיו. בנט פשוט לא מבין; והוא גם לא רבין. הוא קרוב יותר לברק, אחד מראשי הממשלה הכושלים ביותר שהיו למדינת ישראל, שנושא גם בתואר הלא מחמיא של ראש הממשלה שכהונתו הייתה הקצרה ביותר. לצערו של המחנה הלאומי, בנט במצבו צפוי לעשות הכול כדי שהתואר המפוקפק הזה לא יעבור אליו.
