קשה היה להחמיץ את קולות השמחה שבקעו השבוע ממחוזות הימין, בעקבות החלטתה של ח"כ עידית סילמן לעזוב את הקואליציה. המהלך של סילמן אומנם לא הוביל להפלת הממשלה, אבל ברשתות החברתיות הוכרז יום חג ימני. אילולא היינו גם כך בחודש ניסן, בכמה וכמה בתי כנסת ברחבי הארץ היו מדלגים על תפילת תחנון לרגל היום טוב.
באופוזיציה ממשיכים לחפש אחר האצבע ה־61 שתפיל את הממשלה ותשלח את המדינה לבחירות (ואת יאיר לפיד ללשכת ראש הממשלה). יש אפילו מי שחולמים על הקמת ממשלה חלופית ללא בחירות, על בסיס שותפים מהמפלגות הלאומיות שבכנסת הנוכחית. כך או כך, נראה שממשלת בנט־לפיד לא תאריך ימים. בגוש הימין מתחילים להריח שלטון.
אולם אחרי הצהלות והחישובים הפוליטיים, השאלה החשובה באמת היא כיצד תפעל ממשלת הימין כשתקום. בחודשים האחרונים שמענו שוב ושוב את נציגי גוש הימין מצהירים שביום שבו ישובו להגה השלטון, תהיה כאן ממשלת "ימין על מלא". כזו שמפסיקה עם התירוצים, ומגשימה את המדיניות שנבחרה להגשים. ממשלה שפועלת לממש את הבטחותיה הרבות ובהן החזרת הריבונות בנגב ובגליל, טיפול במסתננים בדרום תל־אביב, חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון, ומלחמה בבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C. ממשלה שהופכת למעשים את הדיבורים על שינוי מערכת המשפט ושלוחותיה, ושמקדמת מהלכים כמו פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, השבתו למעמד מייעץ לממשלה במקום קובע המותר והאסור, הקמת גוף ביקורת אמיתי על הפרקליטות, שינוי אופן בחירת השופטים וכמובן הסדרת יחסי הכוחות מול בית המשפט העליון.
למרבה הצער, לקחי העבר מלמדים שהשאיפה הזו לא צפויה להתממש. ההיסטוריה מראה שגם כשהימין נהנה מרוב בכנסת, בנימין נתניהו חיפש שותפים שיחזקו אותו משמאל. אלה מנעו ממנו לקדם חלק מהצעדים שהציג במסע הבחירות שלו, ולא נראה שהדבר ציער אותו במיוחד. לפעמים השמאלני התורן היה רק תירוץ. הפעם חסידי נתניהו ייהנו מתירוץ טרי – כולנו ראינו שממשלת בנט ימנית פחות.
גם אם ההסבר הזה נכון, חייבים להבין שלאי מימוש ההבטחות יש מחיר. כישלונו של גוש הימין במערכות הבחירות האחרונות נבע מסיבות רבות, ואחת מהן הייתה התחושה בקרב חלקים ממחנה הימין שאין טעם להתאמץ. לא פעם נשמעו קולות השואלים עד כמה ממשלה עם השמאל תהיה פחות טובה מממשלת ימין, שהרי גם כאשר הימין החזיק בשלטון הוא לא תמיד התנהג כמו ימין. ההפקרות בנגב התקיימה בכהונתן של ממשלות הימין, וחוסר התפקוד של המשטרה, כולל בפרעות מאי שעבר, התרחש גם הוא בקדנציה של נתניהו. תושבי דרום תל־אביב יודעים גם הם לספר על הבטחות שלא מומשו, כך גם אנשי מועצת יש"ע, ועל הסירוב להתעמת עם מערכת המשפט אין צורך להרחיב. ואלו רק דוגמאות חלקיות.
הפער בין ההצהרות הימניות של הליכוד לפני הבחירות ובין ביצועיו הפושרים בממשלות שהוקמו היה גם נדבך במערכת התירוצים של אנשי ימינה. דוברים מטעמם אמרו שהימין אמור להיות מורגל בהפרת הבטחות. נכון, יש הבדל בין אי קיום הבטחות ובין עשיית מה שהבטחת בפירוש לא לעשות, אולם בציבור הפער לא נתפס כגדול במיוחד.
יש לקוות שהחודשים האחרונים, שבהם קארין אלהרר הקפיאה את תוכניות הגז במשרד האנרגיה, יאיר לפיד הפקיר את המאבק בהסכם הגרעין מול איראן, גדעון סער ויתר על מינוי שופטים שמרנים ובני גנץ הקפיא את ההתיישבות ביו"ש, הבהירו לציבור בוחרי הימין את מחיר הפער בין ממשלה שאיננה מגשימה את כל רצונות בוחריה ובין כזו שהולכת בכיוון ההפוך בדיוק. אולם יותר מכך יש לקוות שנבחרי הציבור במחנה הימין יפיקו את הלקחים מימי ישיבתם באופוזיציה, ישנו סוף־סוף את דרכיהם, ויתחילו להגשים את ההבטחות שבשמן נבחרו.
אם הימין אכן יתחיל לשלוט, תהיה זו נחמה פורתא על המחיר ששילם המחנה בתקופה האחרונה. אך אם גם במערכת הבחירות הבאה נצביע ימין ונקבל שמאל, לא זו בלבד שהמחיר היה לשווא, אלא שאולי ראוי לימין שיחזור לאופוזיציה עד שהמסר יופנם.
