"עבדים היינו לפרעה במצרים, ויגאלנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה"
ליל התקדש החג, עם ישראל מכונס משפחות משפחות לחוג את חירותו, לספר את סיפור עצמאותו. סיפור של מלחמה וניצחון, נס של הצלה גדולה ועם היושב לבטח בארצו היפה. סיפור של בחירתו של אלוקים בעם ישראל.
עמים אוהבים ימי עצמאות, חוגגים אותם בצהלה זיקוקים ומצעדי ראווה. עמים אוהבים להשתבח בניצחונות, כיבושי אימפריות וסיפורי ניסים. אך הסיפור שלנו לא מתחיל שם. אנחנו מתחילים ב'עבדים היינו'.
גם המאכל שבו אנחנו מציינים את חג החירות מזכיר מהיכן יצאנו לעצמאותנו הלאומית. לפני הארוחה החגיגית – מצה ומרור. ההגדה שואלת 'מצה זו על שום מה?' ובתוך התשובה משובץ פסוק מספר שמות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם" (שמות יב לט).
אנחנו סיפור חיים אחד. בלי התכחשות לחולשות ולכאבים, בלי ניתוקים פנימיים
הפסוק הזה מסביר מדוע לא הספיק הבצק לתפוח, אך גם מתוארת בחדות עבדותם של אבותינו שגורשו ממצרים; נפעלים, סבילים, נכפים לצאת לחירותם, לא במעמד של גיבורים מעוטרים בצל"שים וכתרי ניצחון. כאן כבר מתבררת מגמתו של טקס ליל הסדר. אין כאן רק סיפור היסטורי, אין כאן רק שיחזור של המזון המדויק אותם אכלו אבותינו – יש כאן החלטה ברורה ועקבית לכלול את המצב הנפשי של העבדות ביום חגיגות החירות.
מדוע?
משפחות הנושאות בליבן אירוע טראגי ומכאיב מעדיפות, פעמים רבות להקדיש ימים מרוכזים לזיכרון והיזכרות, ולמקד בדרך זו את כוחות החיים בשאר ימות השנה. להתמקד פעם בכאב ופעם בצמיחה. אך למי שינסה לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים מתוך הזדהות עם מאורעות העבדות זאת יכולה להיות חוויה קשה מנשוא, הרי הסיפור כל כך דרמטי: אובדן החירות, אובדן הכבוד, אובדן הבנים, קושי שגדול יותר ממידת אדם – ואנו מספרים בו ומזכירים אותו ודשים בו… וכאן הלב שואל – כלום לא נכון יותר להצניע? להסתיר? להשכיח? או לכל הפחות להפריד?
תשובה אחת, מוכרת למדי היא שזכירת העבדות נועדה למטרה חינוכית-מוסרית: למען תזכור את נפש הגר, למען תזדהה עם החלש. אם תמשיך להזכיר את העובדה שהיית בעבר חלש ומוחלש לא תשכח את זה כאשר יתהפך הגלגל ואתה תהיה חזק, תהיה אתה עצמך אדונם של אחרים. ברצוני להציע כאן תשובה נוספת, המוצאת בדרך עיצובו של ליל הסדר בשורה נרטיבית להתמודדות עם טראומה. המצה היא אמצעי מרפא המעודד החלמה עמוקה: לאכול מצה ביום חגיגות הגאולה היא הכרה בכך שאנחנו לא מתכחשים לחולשות שלנו, לא מתנתקים מהעבר הפצוע שלנו על מנת להיות חזקים. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעמוד בגאוות בני חורין ולומר: היינו עבדים, זה היה נורא. אנחנו חוגגים שחרור ועצמאות מתוך הכרות עם הכאבים העמוקים ביותר שחווינו, ושנאלצנו להתמודד איתם. הם מי שאנחנו לא פחות מהבשר והיין של חיינו המבוססים והמוגנים בארצנו.
אנחנו סיפור חיים אחד. בלי התכחשות לחולשות ולכאבים בלי ניתוקים פנימיים. מישירים מבטינו אליהם אבל עם מבט קדימה, מבט שלוקח אחריות על כל מה שקדם ועל כל מה שעוד יהיה. וככה, רק ככה – חירות.
