שלושה ראיונות נרחבים במהדורות החדשות המרכזיות אמש (ב') הספיקו כדי להבהיר דבר אחד באופן חד משמעי: נפתלי בנט במצבו הפוליטי הגרוע ביותר. האמת היא שגם ריאיון אחד בן שתי שאלות היה מספיק עבור הקביעה הזו. ראש הממשלה השיב לשאלות המראיינים בטון מתפייס ובחוסר ביטחון שזעק מבעד לקירות הלשכה שלו בתל אביב.
היו מי שאמרו כי הראיונות האלו עוררו רחמים, עבור אחרים הם עוררו תחושות מבוכה או כעס. במסגרת מאבק הבלימה שהוא מנהל נגד התפרקות מפלגתו והממשלה שבראשה הוא עומד, בנט ביקש להרעיף מחמאות על חברי מפלגתו שבקולותיהם הוא תלוי. אלא שמסרים אלו לא נשזרו כחלק טבעי משיחה על המפלגה, אלא הוצהרו באופן כל כך שקוף שצופים ישראלים למודי בחירות זיהו אותם בקלות כמסרים פוליטיים בלבד.
החיבוק שבנט מעניק כעת לח"כ אביר קארה, מי שמסומן במערכת הפוליטית כעריק הבא ומי שביכולתו להביא להפלת הממשלה, היה בולט במיוחד והגיע בהמשך לשבחים שהרעיף עליו בהצהרה שנמסרה שלשום במשרד ראש הממשלה. בוטים עוד יותר היו השבחים שחולקו לח"כ עידית סילמן, שטלטלה את הספינה. בנט דיבר על ליבה, סיפר כיצד בכתה אצלו בבית, כיצד איימו על בעלה שיפעילו לחץ על מקום עבודתו לפטר אותו. בנט דיבר עליה בהרבה חמלה, הזכיר כי "הדלת כמובן פתוחה" והוסיף כי "לא נכנעים לסחיטה של מי שהורג אותך". המסר פה ברור.
השאלה שלא נשאלה מיד לאחר מכן: איפה בנט היה עכשיו? ראש הממשלה שמבקש היום להגן על יו"ר הקואליציה הפורשת, לא עמד לצידה כשהיא טענה שהותקפה סמוך לתחנת דלק במודיעין, וגם לא במקרים אחרים. חבריו למפלגה ספגו הרבה בשנה האחרונה כתוצאה מתמיכתם בממשלה הנוכחית, והוא המשיך לדהור קדימה כמעט בלי להסתכל לאחור.
החיזור הטלוויזיוני לו היינו עדים אמש הזכיר חיזור קדחתני אחרי אקסית: המסרים שבנט השמיע היו שקופים מדי, מתנצלים מדי ומאוחרים מדי. אם הדברים היו נאמרים לפני חודש, אולי היה אפשר להציל משהו ממערכת היחסים שעלתה על שרטון.
