סבב הראיונות של נפתלי בנט היה ניסיון לייצב את התדמית הציבורית של ממשלתו. קואליציית הקצוות שהוא עומד בראשו מקשה על היכולת לייצר סדר יום עצמאי ועקבי, כך יוצא שבאורך קבע הוא ושליחיו מהווים קבלנים לכיבוי שרפות מקומיות. הרבה כותרת לא יצאו מהראיונות בערוצים 11, 12 ו-13, אך לא הכותרות הן המטרה, אלא רצונו לשדר עסקים כרגיל, המדיום הוא אכן המסר.
בנט רוצה להראות לציבור שה"עסק דופק", ולענות על שאלות קשות (שהיו באופן חלקי בלבד) בנוגע למגוון הבעיות העומדות לפתחה של הממשלה: החל ממתקפות הטרור, ועד המשבר הכלכלי, מהמשבר בין אוקראינה לרוסיה ותפקידה של ישראל בתוכה, ועד כמובן למשבר הפוליטי ולאיבוד הרוב הקואליציוני. הראיונות הן האמצעי שבו בנט מספק תשובות, ודרכן מחדד את האידאולוגיה ואת התפיסה אותה הוא רוצה להציג לציבור.
אך בנט לא מציג אידאולוגיה ברורה או תפיסת עולם מובנת שעשויה למשוך מצביעים, אלא ממשיך קו של רצף התקוטטויות עם נתניהו ועם תפיסת הימין של נתניהו, כאשר במקביל בנט מציג עצמו כימין האמיתי, שעושה ופועל למימוש אידאולוגיית הימין בה הוא מאמין, גם אם הוא מציג אותה באופן מזערי וחלקי, אם בכלל.
אותו קושי של בנט לשרטט אידאולוגיה ברורה, מקשה על יכולתו לצבור קהל ותומכים. קושי זה עומד בלב הבעיה הפוליטית שלו. עזיבת סילמן היא סימפטום של אותה בעיה. עזיבתה, מחדדת את הבעיה הפוליטית המרכזית של נפתלי בנט – לא הממשלה המקוטבת שהקים, לא הכנסת אנשי ממפלגות רע"ם, מרצ והעבודה לממשלה או לקואליציה והישענות עליהם וגם לא ההבטחה לתת ללפיד את כס ראש הממשלה במחצית הקדנציה.
הבעיה הפוליטית העיקרית של נפתלי בנט היא היכולת שלו לתחזק את הסיעה, לא דבר קל בכלל בהינתן הקונסטלציה הפוליטית שלו. מה עומד בלב פונקציית המטרה של חברי הכנסת? מה המטרה העיקרית שלהם? להיבחר מחדש. המעשים של נפתלי בנט משפרים את ההתאמה שלו לראשות הממשלה, אך לא מעלים את עקומת המנדטים שלו, מעטים המעשים שבנט עשה, אם בכלל, שהעלו את התמיכה האלקטורלית בו, בעניין זה נעוצה הבעיה.
כאשר ימינה כמפלגה העומדת לבחירת הציבור אינה מצליחה לצבור תומכים, חבריה מתחילים לפזול לכל עבר. הרי רק לפני מספר חודשים דווח שסילמן לוטשת עיניים אל עבר שיריון במפלגת "יש עתיד" ולבסוף היא סיכמה על שריון בליכוד. הרצון של חבר כנסת לעתיד פוליטי הוא סיבת הסיבות לכל פעולה שיעשו, וחשוב להבין זאת כאשר מנתחים את ההתנהגות שלהם.
בהביננו כי עמודת המנדטים של ימינה לא עולה, ושיעור התמיכה במפלגה יורד כמעט באופן עקבי מסקר לסקר, וזאת עוד לפני קמפיין בחירות אכזרי בו כל יושבי הממשלה יקומו איש על רעהו ואווירת השמחה והששון המלווה את ימי חייה של הממשלה – תסתיים. איזה עתיד פוליטי מצפה ליושבי רשימת ימינה? נדמה כי ברור לכל דורש כי ימינה לא תרוץ לבדה, אולי עם ישראל ביתנו או אולי עם תקווה חדשה, אך כמה מקומות ראליים יהיו לפליטי ימינה בתוכה?
את הבעיה הזאת צריך לראות גם בקרב יושבי מפלגת תקווה חדשה. אכן, אמנם מדובר בפוליטיקאים משופשפים, מנוסים וחכמים, שהצליחו בעורמה פוליטית משובחת להביא לסיעתם הקטנה שלל מיניסטריאלי רב, ועמדות השפעה קריטיות כמעט בכל צומת דרכים של הממשלה. עצם ההשפעה בתוך מנגנוני הממשלה אמורה לספק עבורם את היצר לקיומה של הממשלה. אך בהנחה שכל פוליטיקאים אלו גם חפצי חיים להמשך קריירה פוליטית, וזו הנחה הגיונית למדי, מתישהו גם גדעון סער יצטרך לספק להם הסברים על עתיד פוליטי כלשהו.
תקווה חדשה לא עוברת את אחוז החסימה בסקרים רבים. האם משם יבוא הפיצוץ הבא? דבר זה עשוי להיות דרמטי אפילו יותר מפרישתה של סילמן, שכן התנגדות של סיעת תקווה חדשה לממשלה בראשות הליכוד ונתניהו הייתה קטליזטור משמעותי בדרך לממשלה הנוכחית, והתפרקות הסיעה עשוי לספק את הרוב הדרוש לממשלה בראשות הליכוד עוד בכנסת הנוכחית, וגם לספק קרקע נוחה עבור הקריירה העתידית של כמה וכמה חברי כנסת.
בניסיון להעריך מי יהיה הפורש הבא ולאן מועדות פניו, עלינו לנסות לחשוב למי העתיד הפוליטי עשוי להאיר פנים, למי יש אפשרות לבחירה מחודשת כלשהי, ומי יאלץ לעשות אקזיט מהממשלה ולנסות להשיג שריון במפלגה כלשהי או לצבור תומכים בציבור לקראת הבחירות.
