את הטיפ הראשון שאני יכול להעניק בכל הנוגע לניקיון לפסח, קיבלתי מאדם מבוגר ומסודר להפליא: "כשהבית מסודר ונקי כל השנה, לנקות אותו לפסח זה לא עניין גדול". בכל שנה כשמתקרב פסח אני נזכר בעצה הזו, נאנח בסיפוק ואז נזכר שהבית שלנו ברוך השם לא נקי ומסודר כל השנה ולכן לנקות אותו לפסח זה דווקא כן עניין גדול, ולכן אני מחליף חיש את הטיפ הזה באמרת הכנף השגורה "אבק זה לא חמץ", ומתנחם בכך שהמשפט הזה דווקא כן תקף לבית שלנו. על גבי הכלל הזה אני מוסיף את הכלל של סבתא שלי, שלא צריך לעשות מה שעשו אצל ההורים אלא מה שטוב לך, ומהביע תקווה שסבתא שלי, שהרצפה שלה נקייה יותר מהתקרה שלי, לא תקרא את הטור הזה, ולא תגלה שאני נתלה בעיקרון שלה כדי להימנע מזחילה על הרצפה ושפשוף פאנלים עם מברשת שיניים.
כל הכללים הללו, תופתעו לשמוע, רלוונטיים באותה המידה בדיוק גם לנקיון הרכב. אצל ההורים שלי היינו מעבירים מדי שנה כמה שעות יפות בקרצוף הרצפה של הפז'ו המנוחה שלנו, והיא בהקה מניקיון לפחות עד הנסיעה הראשונה לטיול בחול המועד, אז נסענו כהרגלנו ארבעה במושב של שלושה והיא התמלאה בפירורי מצה, חול ופרחים מיובשים. ואילו אני, מיום שעברתי ממושב הטרמפיסט למושב הנהג, רק חיפשתי קיצורי דרך למצב שבו הרכב מוכן לפסח בלי מאמץ יתר.
בשנה הראשונה שבה הייתה לנו מכונית, הבנתי באיחור שעשיתי עסקה גרועה. הדבר היה ככה: כשגיסי היה קצין הוא קנה רכב ישן למדי ונסע בו כמו מלך, או לפחות כמו קצין. כשהוא השתחרר מצבא ההגנה הוא החליט לצאת לטיול ארוך כמיטב המסורת, ומסיבות מובנות בחר לא לקחת איתו את הרכב לטרקים בנופים המרהיבים של ניו-זילנד. כעבור זמן מה החלטנו לאמץ את הרכב הנטוש, לפחות עד שהגיס ישוב לארץ הקודש.
החלטה מטופשת למדי, כי קיבלנו אותה ממש בסוף חודש אדר. מה בער לנו ולמה לא יכולנו להמתין חודש? אני לא יודע, אבל פתאום הבנתי שעל הארונות שמתחת הכיור והמדפים של המחסן הוספתי לעצמי משימה כבירה. ואז באה הגאולה: השתהות קלילה אחרי התפילה ליד לוח המודעות, שממש לא עשיתי כדי להגיע קצת יותר מאוחר הביתה ולפספס את ניקוי האמבטיה באקונומיקה, התברר שיש עשרות בני נוער ביישוב – חלקם בני 18 עם ארבע שנות ניסיון, אחרים בני 14 ללא ניסיון אבל הם מלאי אחריות, וכולם כאחד נעדרי כישרון עיצוב – שמתחננים לקבל את המכונית שלי ולנקות אותה לפסח. ואגב כך לשלשל לכיסיהם הריקים כמה שקלים, מן הסתם.
קיבלתי החלטה אמיצה: לא חייבים לעשות כמו ברכב שבו גדלת (לא שיכולנו ממש לגדול באוטו כי היה שם צפוף מדי, אבל לא נתקטנן); אפשר לעשות מיקור חוץ, לשלם למישהו שישטוף בשבילך. וכך, כשאני חוגג את השחרור שלי מקיבעון מחשבתי לחירות של אפיקים חדשים, התקשרתי חיש למספר מהמודעה שדרשה את המחיר הכי נמוך, שהרי גם נער בן 18 עם ארבע שנות ניסיון היה לפני ארבע שנים בן 14 ללא ניסיון, וחוץ מזה יש גבול כמה אני יכול לצאת מהקיבעון המחשבתי שלי.
מהצד השני ענה לי קול שניחן בכל הסמכותיות של נער שעוד לא החליט אם מתחלף לו הקול או שהוא ממשיך עם המודל הקודם לעוד כמה חודשים. סיכמנו שאבוא למחרת ב-14:00, הוא הסביר לי לאן בדיוק להגיע, כמה עשרות שקלים יעלה לי כל התענוג, שהסיפור אמור לקחת 45 דקות גג ושאפנה את המכונית מכל מה שיש בה ליתר ביטחון.
למחרת בשתיים הגעתי כמתוכנן אל הכתובת היעודה. כבר חנו שם כמה מכוניות, ועמדו שם כמה נערים מלאי אחריות, שהיו עסוקים בהשפרצת מים על שתי מכוניות ואגב כך גם זה על זה. הם בחנו את המכונית שלי בעין מנוסה ופסקו שזה רכב קטן, אני יכול ללכת ותוך חצי שעה לכל היותר הם יתקשרו אלי.
כעבור שעה התקשרתי ותהיתי אם עברה חצי שעה. הם אמרו שאני מוזמן להגיע, חמש דקות והם מסיימים. זה לקח לי שש. כשהגעתי נער אחד ישב במושב הנהג וצפר, היתר היו עסוקים בלעמוד על הדשא או משהו. כשאחד מהם ראה אותי, הוא מייד צעק על ההוא שבמושב הנהג שיפסיק כבר לצפור ויחזור לעבוד, ניגש אלי וכמו מוסכניק מנוסה התנצל שהם בדיוק גילו משהו שהם פספסו, אז זה יקח ממש עוד דקה. באותה ממש דקה הם הפגינו הספק מרשים: שאבו את השטיחים, קרצפו את השמשות והמראות, סיימו לשאוב את הספסלים הפנימיים, שטפו את הרכב פעמיים עם הצינור, הוסיפו מלחמת מים קטנה, וגם הספיקו לגשת אלי פעמיים ולהגיד שזה יקח "ממש עוד דקה". רציתי לכעוס עליהם, אבל אז שמעתי אותם מתווכחים בתוקף האם הלקוח הקודם שילם להם יותר מדי בטעות, ומתקשרים אליו כדי לוודא שהוא באמת נתן להם חמישה שקלים טיפ, ולא שילם יותר מהדרוש, והלב שלי התמלא ברגשי חום וחיבה אליהם.
ברבע לארבע הם סיימו, בדיוק בזמן כדי שאספיק לעבור בבית, להכניס לרכב את כיסא הבטיחות ולהגיע למעון לאסוף את הילד. הקפדתי לשלם להם את הסכום המדויק ונכנסתי לרכב; הוא לא נראה כמו הפז'ו המנוחה שלנו אחרי צחצוח, אבל הוא היה כשר לפסח ואני לא הייתי צריך לנקוף אצבע בנידון, אז מבחינתי זה שווה את הכסף. נסעתי בחיפזון אל המעון והגעתי בדיוק בזמן, כלומר לא אחרון. חגרתי את הילד במושב ונסענו הביתה.
רק כשהגענו הבחנתי שיש לו ביד רבע פרוסת לחם.
(בקיץ גיסי חזר ארצה, ואנחנו קנינו מכונית חדשה. איתה אני נוקט בשיטה מתוחכמת יותר: בכל שנה מספר לעצמי שבכל מקרה אנחנו עומדים למכור את הטרנטה, אז לא כדאי יותר מדי להשקיע בניקיון, מספיק לוודא שאין שם חמץ.)
