בראיונות שהעניק בשבוע שעבר כדי להסביר את עמדותיו בפרשת טורקיה והגרעין, אמר יאיר לפיד שהניסיונות לצייר אותו כזגזגן נובעים מקמפיין ממומן בשירות נתניהו. הוא צדק למחצה: הקמפיין אכן ממומן ברובו, אבל הסימנים מראים שמאחוריו לא עומד הליכוד אלא דווקא המחנה הציוני.
המאבק על הזכות להעפיל לגמר מול נתניהו הוא כמו, סליחה על ההשוואה, המערכה בין המערכות בצפון. כלפי חוץ אין מאבק אמיתי בין לפיד לגבאי: הם ממעטים מאוד לדבר זה על זה. אבל מתחת למכ"ם זה מאבק לחיים או למוות פוליטי.
יש חמישה עשר מנדטים עם סנטימנט אחד בלבד: מי יכול להפיל את נתניהו. הם לא הצביעו בעד הרצוג בבחירות הקודמות כי התרשמו מאישיותו, אלא כי התרשמו מעקומת המנדטים שלו. ובחשבון פשוט: הפער בין לפיד לגבאי לא יהיה ארבעה מנדטים אלא 10־15. האחד יזנק והאחר יתרסק.
אלא שלפי סקרי השבועות האחרונים, לו נערכו בחירות היום ספק אם בכלל היה נערך גמר כזה. כשהליכוד פותח פער אדיר, מצביע השמאל־מרכז שמתעב את נתניהו עומד נבוך. לפיד נפגע, גבאי מדשדש, זנדברג חטפה. הקמפיין הממומן שנועד להגחיך את לפיד ולהציג אותו כלא כשיר לראשות הממשלה הצליח רק חלקית: הוא הפחית את שיעורי התמיכה בו, אבל עוד לא הביא לעליית המחנה הציוני.
תוצאת הביניים היא הזינוק של אורלי לוי. זה מזכיר קצת את התשדירים האכזריים של הליכוד ב־2006 נגד אולמרט וקדימה. רבע מיליון מצביעים השתכנעו שאולמרט אינו שרון, אבל לנתניהו הם לא חזרו. התוצאה בקלפי הייתה מפלגת הגמלאים.
זהירות, תאונה
ובכל זאת בשורה טובה פקדה את לפיד בסוף השבוע, בדמות מכתב מראשי יהדות התורה, ליצמן וגפני, שמתריע בפני נתניהו: או חוק גיוס, או שנעזוב את הקואליציה.
כתיבת המכתב ארכה ימים. ליצמן וגפני ריככו את האיום וערפלו אותו ככל יכולתם. המילה בחירות גסה בעיניהם כמעט כמו המילה אירוויזיון. אבל המסר לנתניהו היה אור צהוב: זהירות, תאונה אפשרית לפניך. זה לא איום, זו אזהרה.
העיתוי עורר את השאלה המתבקשת האם שניהם פועלים בשליחות נתניהו. הוא היה מושלם מדי: עד יום שלישי עסק ראש הממשלה ברצף דרמטי של הכרעות, מהסכם הגרעין, דרך התקיפות בסוריה ועד מהומות הגדר בעזה. עיסוק פוליטי היה נתפס בלתי לגיטימי.
מאידך גיסא, ביום שני הבא, בעוד עשרה ימים, חל המועד האחרון שבו אפשר עדיין להקדים את הבחירות כך שהן יתקיימו לפני סוף השנה. מי שרוצה בחירות צריך ליזום משבר מהיר ואלגנטי, בן עשרה ימים. הגיוס הוא אליבי מושלם לפירוק ממשלות. החרדים ייראו כנאבקים, ליברמן יגרוף נקודות, נתניהו יקבל בחירות בקיץ בעודו מזנק בסקרים.
כל הצדדים מכחישים בתוקף שיש תיאום כזה בין נתניהו לחרדים. ראש הממשלה עצמו העריך לאחרונה שחוק הגיוס הוא האיום העיקרי על הממשלה, אבל רק לקראת סוף המושב. במפלגתו טוענים שהסקרים מעניקים לו סיבה ליזום את פיזור הכנסת אבל באותה נשימה מונעים ממנו אפשרות מעשית לעשות זאת, כי אף אחד משותפיו אינו מעוניין לבלות את הקיץ בקרבות בלימה על גבול אחוז החסימה, קו הקץ.
יותר מכך: גם אם ליברמן ירצה לעזוב את הממשלה על רקע הגיוס (והוא לא משדר סימנים כאלה. להפך: שר הביטחון מעריך שלא תהיינה השנה בחירות), עדיין אפשר להעביר את החוק בזכות הימנעות הערבים, כפי שהיה בקריאה הטרומית לפני פסח. אם חוק הגיוס יאושר ביולי וליברמן יפרוש, הממשלה תישאר עם קואליציה של 61 אבל מיד תצא לפגרת קיץ ארוכה שבסיומה איש כבר לא יזכור על מה רבו לפניה.
הממשלה החלה השבוע את שנתה הרביעית, אירוע ראוי להשתאות לנוכח ההערכות הפסימיות מאוד שליוו את לידתה המסובכת במאי 2015 כקואליציית 61. יש מי שמעריך עדיין שהיא תזכה גם לציין יום הולדת ארבע, לפני הבחירות הבאות.
אולי לכן לא כדאי לקחת ברצינות את איומי ליצמן גם בחזית האירוויזיון: חילול השבת בהכנות לירושלים 2019 בהיכל ה"ארנה" לא יפרק את הקואליציה, שכן זו תהיה בעיצומה של התפרקות לפני בחירות במועדן, או כממשלת מעבר אחרי בחירות מוקדמות. זו לא מוזיקה של משבר, זה בקושי פלייבק.
