שבוע עתיר טקסים וחגיגות עבר על בירת ישראל. מול בניין המערכת שלנו בשכונת מלחה התמקמה שלשום רשמית שגרירות גואטמלה בעיר. גם בדגל הגואטמלי, כך גיליתי, שולטים צבעי הכחול־לבן, אבל במקום מגן דוד יש איורים של הציפור הלאומית, מגילת קלף עם תאריך העצמאות (15 בספטמבר 1821), רובים מוצלבים שאמורים לציין את נחישות המדינה להגן על עצמה בכוח, שתי חרבות המייצגות את הכבוד הלאומי, ועלי דפנה – סמל השלום. מי לא רוצה שלום בעולמנו? מי לא יגן על עצמו בכוח אם יותקף בכל זאת?
מעטים זוכרים, אבל שנה אחרי הסכם אוסלו שלנו חתמה גואטמלה באוסלו על הסכם משלה. הוא סיים מלחמת אזרחים שעלתה בחייהם של 200 אלף בני אדם. מאז אין מלחמות שם. אצלנו היא נמשכת ברציפות למרות (ובעיקר בגלל) הסכם אוסלו, עם הפסקות אש קלות פה ושם. למזלנו הצטיידנו בצבא שמאפשר לנו לא רק להגן על עצמנו מפני מבקשי נפשנו, אלא אפילו לפרוח ולשגשג. אנחנו כבר לא אוסף גטאות גלותי שנאלץ לנהל את חייו בצל מזימות פוגרום אנטישמיות, ולהסתפק באמירת תהילים כאשר המזימות הללו מיתרגמות למתקפה רצחנית. רק השבוע הוכחנו שאנחנו מסוגלים לשמור על שלוות נפש גם בעיצומה של הסתערות פלסטינית אלימה בגבולנו הדרומי. אפילו לחגוג.
נשיא גואטמלה ג'ימי מוראלס ושרת החוץ שלו סנדרה חובל לא הזכירו בטקס במילה אחת את הפלסטינים או את אירועי עזה. כמעט כל דבריהם עמדו בסימן אהבה לישראל. אחד המוזמנים תקע בשופר, וחובל הזילה דמעה. מוראלס הצהיר שאין צורך באומץ מיוחד כדי להעביר את השגרירות שלו מתל־אביב לירושלים, רק במורשת הנכונה. זמרת אורחת שרה עם כל הפמליה את תשעת בתיו של ההמנון הלאומי המרתוני – "גואטמלה המאושרת".
ביום שני אחר הצהריים, יומיים לפני חנוכת השגרירות המרכז־אמריקנית במלחה, נחנכה שגרירות צפון־אמריקנית בשכונת ארנונה. המעצמה החשובה בעולם תיקנה שם בקול תרועה עוול בן 70 שנה. כמו רוב המשתתפים נאלצתי להתייצב באתר הטקס יותר משלוש שעות לפני השעה היעודה, אך זה היה אילוץ נסבל בהחלט לנוכח ממדיו ההיסטוריים של האירוע. קול שופר לא נשמע בו, והמשיח שהוזכר על ידי שני נואמים אינו בהכרח המשיח שלנו, אבל המיית התרגשות גאולית עלתה שוב ושוב מהקהל הגדול. הוא אכן צפה במו עיניו בהתגשמות בהירה של חזון הנביאים.
כי מה לעשות, כבר לפני אלפי שנים שרטטו נביאינו את קורות ירושלים תשע"ח באופן מדויק יותר מרוב פרשני ימינו והגיגני הדור. הם חזו שארה"ב וגואטמלה יעבירו פעם לירושלים את השגרירויות שלהן. ישעיהו, למשל: "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים". במו עיניי ראיתי בטקס העברת השגרירות חיל גויים – ארבעה חיילי מארינס מדגלים את רוביהם על הבמה לצלילי ההמנון הלאומי. המלך טראמפ אמנם הסתפק בנאום מצולם מרחוק, אך בתו הנסיכה הסירה במו ידיה את הלוט, וחתנו הצעיר דיבר. היינו כחולמים.
כן, זה היה טקס דתי מאוד, סיוט של ממש למחרחרי מלחמות ההדתה. בארה"ב נהוגה הפרדה מלאה בין דת למדינה, אבל לא בין שמיים וארץ. כמעט כל הנואמים מאמריקה הודו ליושב במרומים או הביעו תקווה שהוא יברך את אמריקה ואת ישראל. הם תיבלו את דבריהם בפסוקים ובתפילות. השיח הפוליטי־אמוני הזה זר מאוד לשיח הפוליטי החילוני אצלנו, שמתבסס על "אני, אני ואני", אבל הפעם הוא סחף אפילו את ראש הממשלה. לקראת סוף נאומו בירך נתניהו שהחיינו בשם ובמלכות אך בלי כיפה (להבדיל מנשיא המדינה שבירך עם כיפה אבל לא בשם ובמלכות). נתניהו גם קרא את נבואת זכריה על שיבת ציון ואת הגדרתו המדויקת של ירושלים כ"עיר האמת". רק סלפני היסטוריה מסוגלים לראות בירושלים בירה של שני עמים.
"ישראל משתעבדת למשוגעים אוונגליסטים", צייצה מישהי ברשת, ושאלה אם יש פסיכיאטר באולם. לא בדקתי אם היה פסיכיאטר בטקס העברת השגרירות, אבל כל איש בריאות הנפש יגיד לכם שגם הכחשת המציאות היא סוג של שיגעון. במקום להשתעבד לציוצי הכפירה, יותר בריא לפקוח עיניים ולברך שהחיינו. אפשר גם סתם ליהנות, כמו שיאיר לפיד אמר לי בסוף הטקס. יום יבוא והנינים ישאלו אותנו ברטט איך היה.
