ממשלת נתניהו אישרה השבוע החלטה היסטורית שיכולה להיות נקודת מפנה אמיתית ביחס למזרח ירושלים. ביום ראשון השבוע החליטה ממשלת ישראל על תוכנית חומש בעבור מזרח ירושלים בעלות־ענק של כשני מיליארדי שקלים. החידוש הגדול בתוכנית הוא המניע שלה: אזרחי, לא ביטחוני. זו אולי הפעם הראשונה שעוברת תוכנית כזו, וכמה (לא) מפתיע, זה קורה תחת ממשלת ימין.
המטרה המוצהרת של התוכנית היא "צמצום פערים חברתיים־כלכליים במזרח ירושלים ופיתוח כלכלי". המטרה בפועל היא ישראליזציה של מזרח העיר. החל מלימודי עברית ובגרות ישראלית, הגדלת התעסוקה, הכנסת רב־קו לאוטובוסים במזרח העיר, רישום קרקעות בטאבו ומה לא. כל תחומי החיים.
גם אני קפצתי השבוע לסיור במזרח העיר. ביום שבו גזרו סרטים בשגרירות האמריקנית בירושלים, הלכתי לראות את העולם השני שנמצא עשר דקות נסיעה מהבית שלי. מי שהנחה אותי בסיור היה ד"ר דוד קורן, יועץ ראש העיר לענייני מזרח ירושלים, אדם שמחובר לשטח ובכל רמ"ח איבריו מוביל לשינוי ביחס למזרח העיר. שינוי בחיים עצמם – בחינוך, בחניה, בביוב, בפחי האשפה – וגם שינוי בגישה.

יש לי הרבה תובנות מהביקור החטוף הראשון, אך לא האחרון, הזה. יש לי גם הרבה מה ללמוד ולהכיר. הנה התובנה הראשונה: הישועה למזרח ירושלים תבוא מימין. לא מהשמאל שרוצה ושואף (ברובו) לחלוקת העיר. אחד הדברים שהכי פוגעים בירושלים ובעיקר במזרחה הוא הזמניות. אם ממילא הולכים לחלק את ירושלים, כחלק מתוכנית 'שתי מדינות', אז למה להשקיע? וכך הכול זמני, תלוי באוויר, מנותק. למה להשקיע בתשתיות, בכבישים, בבתי ספר, ביצירת מקומות חניה, בניקיון – אם מחר בבוקר זה כבר לא שלנו?
ההפך ממחולקת הוא מאוחדת וההפך מזמני הוא לנצח נצחים. מי שמאמין שירושלים היא 'מאוחדת לנצח נצחים', חייב להשקיע גם במאוחדת. חייב להכיר, ללמוד, להתעניין, לנסות ליצור דיאלוג וכמובן גם להשקיע. זו הבשורה שצריכה, חייבת, לצאת מימין: ירושלים מאוחדת לא רק בנאומים נוצצים, אלא בפועל. חלוקת ירושלים היא סיסמה חלולה, מי שמכיר את המבנה של העיר יודע. מי שמכיר את כביש מספר אחת – כשמצדו האחד שכונת שמעון הצדיק /שייח' ג'ראח (הערבית ברובה) ומצדו השני מאה שערים וגאולה החרדיות, יודע שאין שחר לקשקושי חלוקת העיר. מי שמכיר את א־טור הערבית שנושקת לאוניברסיטה העברית בהר הצופים יודע שהחלוקה היא רק על הנייר. העיר היא עיר אחת ואנחנו חייבים לחתוך את הזמניות הזאת.

קרדיט צילום ישראל ברדוגו
זה לא הולך להיות קל. אם אנסה לתאר לכם את רמת ההזנחה ואת הבדלי העולמות בין מערב העיר למזרחה, אצטרך גיליון שלם. אין מדרכות, אין מערכת ניקוז, אין גני שעשועים; מוסדות החינוך דחוסים, פחי האשפה מועטים, בחלק מהשכונות פשוט שורפים את הזבל, הבנייה בלתי חוקית בעליל וככה זה גם נראה. אין תכנון, אין שטחים ירוקים, או שטח למבני ציבור, הכול צפוף ובנוי טלאי על טלאי. ואני מדברת כרגע רק על השכונות שבתוך הגדר, המונות 200־250 אלף תושבים. השכונות שמחוץ לגדר הן עולם אחר לחלוטין. צריך לעסוק גם בהן, אבל בואו נתחיל מאלה שבתוך הגדר.
אדרבה, בואו להצביע
חלק מה"פלסטינים החדשים" ורבים מהשמאל הישראלי יסבירו שהשנאה נובעת מההזנחה ומהעוני. "אנחנו יונקים שנאה מרגע שאנחנו נולדים", הסביר לי אחד מהם, למה? כי הכול מוזנח, בגלל הפערים. ואני אומרת – הלוואי שזו הייתה הסיבה. נוח מאוד להאמין שאם רק נפתור את הבעיות הכלכליות במזרח ירושלים יבוא השלום. ובכן, אין לי אשליה כזו. עוד מדרכות לא יביאו את השלום, עוד מקומות חניה לא יביאו את האהבה בין שני הקצוות. אין קשר הכרחי בין אלימות לאומנית־פוליטית לבין מצוקה כלכלית ולבערות. להפך. רבים מהטרוריסטים הכי גדולים לא צמחו מתוך אבטלה ושיטוטים ברחוב, אלא באוניברסיטאות. לא מתוך עוני ובורות אלא מתוך השכלה ורווחה כלכלית. יחיא עיאש ("המהנדס") גדל באוניברסיטת ביר־זית, מוחמד דף ויחיא סנוואר הם בוגרי האוניברסיטה האסלאמית בעזה, וזו רק תחילת הרשימה.
לכן, אפשר להכות על חטא ההזנחה של מזרח ירושלים, אבל לא כדאי לתלות בזה את כל תקוות השלום העתידי. אפשר ללמוד מזה איך לשפר את החיים בכלל ולגבש החלטות על החלת ריבונות בפרט, אבל לא כדאי למכור לעצמנו אשליות שבזה נטועה השנאה לישראל. רצוי גם לקחת בפרופורציה ולהסתכל על שלושת רבעי הכוס המלאה – ערביי מזרח ירושלים השתלבו בצורה לא רעה בחיים הירושלמיים. אחים ואחיות, ברמנים בבתי קפה, מוכרנים ברשתות מובילות. יש ותמיד יהיה מה לשפר, אבל אנחנו לא בתחתית הבור, רחוק מכך. אגב, זה קורה באורח ניסי, אין לי הסבר אחר. ישראל נעדרת לחלוטין מהחוק ומהסדר, מהמקל ומהגזר במזרח העיר, ועצם ההשתלבות שקיימת עכשיו היא בגדר נס.
הדבר הראשון שצריך להשקיע בו הוא החינוך. אזור מזרח ירושלים הוזנח במשך שנים על ידי משרד החינוך, הופקר לחסדי הרשות הפלסטינית וגורמים אסלאמיסטיים קיצונים. המדינה משכה ידיה ועצמה את עיניה וקיוותה לטוב. כפי שבטח ניחשתם, הטוב לא יגיע משם. הוא יגיע מתוך רצון של ישראל להתמודד עם הנושא, לצד חבירה למגמות מקומיות שכבר קיימות. כ־48% מהורי מזרח העיר אינם מעוניינים בתוכנית הלימודים הפלסטינית. זה משמעותי והמערכת הישראלית לא עומדת בביקוש. ראש העיר ברקת ודוד קורן הובילו את השינוי, התחילו לגרד את החלודה, ועכשיו באה הממשלה ונותנת דחיפה תקציבית ומערכתית. לו יהי.

בכלל, צריך להגיד מילה טובה לראש העיר היוצא ברקת וגם לשר אלקין, שהבינו שהמצב במזרח ירושלים לא יכול להימשך כך. פוליטיקאי צריך אומץ כדי לעשות דבר כזה, זו התמודדות קשה ושכרה האלקטורלי נמוך.
מנסים להפחיד אותנו שיהיה ראש עיר ערבי, אם הם רק יחליטו ללכת להצביע. אני רוצה ללחוש לכם משהו: יאללה, בואו להצביע. אני לא מפחדת, להפך, בשמחה בואו להצביע לעירייה. הגיע הזמן שערביי מזרח ירושלים ייקחו אחריות על החיים שלהם ושל ילדיהם ולא יתחפרו עוד בעמדת הקורבן שהשלטון חייב לו ולא עושה בעבורו. שהם יטפלו, יחד איתנו, בבנייה הבלתי חוקית, בעבריינות, בהסדרת גני משחקים. הלוואי.
המשימה של ירושלים־המאוחדת־באמת היא גדולה ומשמעותית לא רק בהיבט המקומי, אלא בהיבט הלאומי. מי שרוצה ריבונות בחלק מיהודה ושומרון או בשטח כולו, חייב להתמודד עם מזרח ירושלים, ברמה המעשית והתודעתית.