כל שנות ילדותי ניצחתי בתחרות: "כמה קשוח הבית בפסח". זה התחיל מהניקיונות: אם נראה לכם שלשפשף פנלים ומסילות של תריסים עם מקל אוזניים זה משהו, תנסו לנקות עלים של עציצים עם צמר גפן טבול בחלב ואחר כך עם סמרטוט לח. תזהרו לא לשפשף חזק מדי שהעלה לא יקרע ולא חלש מדי כדי שלא יישארו טיפות של חלב יבשות. מה שכן, הפיקוס יוצא יפה כמו דוגמן ושולח חיוך מסנוור וירוק מאד מפינות הסלון אל שולחן הסדר.
אחר כך באות ההכנות. טחינת האגוזים, צחצוח כלי כסף וצחוק על סבא של דודן רחוק מניו יורק שלא אכל בננות בפסח. מה הבעיה בבננות? בפולין לא היו בננות והוא הגיע לאמריקה ופגש בננות בפעם הראשונה בערב פסח. חדש אסור מהתורה, בננות במשפחה היו בל יראו ובל ימצא. זה הצחיק אותנו כי כנראה שכל אחד צריך לחשוב שיש מחמירים ממנו.
בבתים של אחרים כולל של דודים ומן הסתם גם של הרב הראשי, לו היינו מוזמנים, לא אכלנו כלום חוץ ממים ופרות שלמים. לטיולים עם החברות לא הבאתי שניצלים (שרויה) אי אפשר להגיד שבין ביצים, תפוחי אדמה ובראוניז לא שרויה (אליפות, מי שרוצה מתכון, אצלי) היינו רעבים, אבל קילו או שניים נשרו בשבוע ההוא. איך אומרים? גם זו לטובה. להתחיל את הקיץ רזים טיפה יותר אחרי פחמימות החורף.
היה קשוח, אני מודה, אבל כל ההידוק והבירור הזה יצר איזו חוויית מלכות שעוד לא פיצחתי איך אפשר להשיג אותה בלי ההקפדה והצחצוח והניצוח. ככה תמיד אמרו לי: רוצה להיות הנסיכה דיאנה? ככה זה בא. כל החבילה. אולי באמת אי אפשר להשיג מלכות בלי נוקשות. קלילות וזרימה יוצרים דברים אחרים, אולי נעימים יותר, אפשריים יותר לחיים, אבל מלכות מהסוג הזה, לא.
מתוך כל זה התחתנתי עם מיסטר קטניות בפסח, כוסות זכוכית של חמץ ואפילו מצות רכות לפעמים, למה לא לנסות? הוא שאל. כי יש להן פרצוף של לאפה! זה למה! חוצמזה, ש-"למה לא לנסות" הוא לא משפט שאומרים אצלנו בעדת השמרנים במשך כל השנה, בטח לא בפסח, ה' ישמור. אבל טבילת האש הראשונה הייתה בערב פסח הראשון. איזה טבילה? ליבון!
בערב פסח עצמו, חצי שעה לפני ביעור חמץ החתן הצעיר ישב לאכול ארוחת בוקר. ישב! זו כבר הייתה בעיה בשבירת מסורת מבחינתי. מי בכלל יושב בערב פסח? חוטפים משהו בעמידה וממשיכים לעבוד, לשבת? זה ממש חילול קודש הלחץ. ומה הוא צריך בדיוק עכשיו לאכול? טוסט. אי אפשר סתם פיתה יבשה? לסגור פינה וזהו? אז לא, לשיטת החתן אוכל הוא לא בשביל "לסגור פינה", אוכל הוא בשביל לאכול בהנאה ובשלמות, סוג של מלכות. ובשביל לאכול כמו בן מלכים לא צריך הסבה אבל כן צריך טוסט. אבל הטוסטר כבר יצא עלה לבוידעם ולהוריד אותו זה אומר קטסטרופת פירורים, גשם של חמץ מפוחם.
"אל תדאגי" הוא ניסה להרגיע את הכלה הצעירה "אני אוריד בעדינות" כמעט השתכנעתי, "ואני אנקה אחרי, אם יפלו פירורים". פה חשדתי. למה שיפלו פירורים אם תוריד בעדינות? "וגם אם כן, פירור פחם זה לא ראוי למאכל כלב". אחי, זו לא טענה אצלנו, גם סנו אוקסיג'ן לא ראוי למאכל כלב ובכל זאת מתנוסס עליו הכשר מהודר לפסח. קיצורו של דבר הטוסטר הורד, אני כמעט אושפזתי מחרדה, ספרתי פירורים נושרים באוויר כמו אבק רדיואקטיבי, הטוסט הוכן והחתן ישב לאכול ביס ביס בריכוז רב. הוא הציע לי גם טוסט כמובן אבל זה כבר היה למעלה מכוחותיי, אז אמרתי תודה, בפנים חיוורות, מספיק שידעתי על הפשע, זו כבר סוג של שותפות, אז עוד ליהנות ממנו?
מאז ועד היום עברתי דרך ארוכה, התרגלתי להגעיל את השיש במים רותחים וזהו, לאכול מרק עדשים ובמבה. עד הביסלי והוופלים! שלמרות שהם כשרים לפסח ויש להם טעם של פסח הלב שלי לא עומד בפרצוף חמץ שלהם. אני אגיד את האמת, זה לא כל כך חכמה, קל לעבור לצד מקל יותר, זורם יותר. אבל יש גם צד נוסף, לא תמיד קל להשאיר את תחושת הנסיכה דיאנה מאחור (כל הכבוד להארי ומייגן) ולמצוא בעם, בתפיסות שונות ובמנהגים משונים מלכות שמנצנצת באור אחר.
