ברשימה הקודמת עמדנו על אחד העקרונות החשובים ביהדות, והוא שלימוד התורה פתוח בפני כולם. ליל הסדר מסמל את העברת התורה והמצוות מהאב לילדיו.
ר' שמשון רפאל הירש ראה בלוח השנה היהודי את ספר האמונה של היהדות. בריתמוס שלו, הלוח מבטא לא רק את ההיסטוריה אלא גם את רוח היהדות. כך, היחס לתורה מבוטא בלוח בשלושה תאריכים. שבועות הוא היום שבו אנו זוכרים את התגלות ה' אל העם ומתן תורה. בשמחת תורה אנו מבטאים את יחסנו אל התורה, מקור אהבה ושמחה. אולם קיים מועד שלישי, מוכר פחות, והוא "שמחת בית השואבה".
שלושת המועדים הללו מייצגים שלש פרספקטיבות שונות על התורה. חג השבועות מייצג את היחס אל התורה מצד תוכנה, כמערכת חוקים ואמונות שמקורן בהתגלות אלוהית. זאת התורה שמביאה עימה את המחויבות והמעשה. שני המועדים האחרים מייצגים את התורה כמושא של לימוד. שמחת תורה היא שמחת העם כולו, המגשים את הרעיון הדמוקרטי של תלמוד תורה לכולם. לעומת זאת, שמחת בית השואבה היא חגיגה אזוטרית יותר המסמלת את שמחתו של התלמיד־חכם, של האליטה התורנית היוצרת. שאיבת המים וניסוכם על המזבח מתקשרים לשאיבת רוח הקודש, לקבלת ההשראה האלוהית המאפשרת את החידוש והיצירתיות שבלימוד התורה.
עולם ללא שינה
דיאלקטיקה זו שבין החגים מובילה אותנו לשאלת היחס שבין תלמוד התורה הפופולרי, שבו שותפים כולם, ובין לימוד התורה של האליטה. ובימינו – לימוד התורה המתרחש באקדמיה. זוהי הדיאלקטיקה שבין לימודי היהדות למדעי היהדות; בין בית המדרש ובין היכל השן של האקדמיה. לכך מבקש אני להתייחס כאן, וזאת בעזרת "מדרש" על בסיס סיפור שהגיע מעולם רחוק מאוד. כפי שר' נחמן מברסלב לימדנו, ישנם סיפורים שאף על פי שאין הורתם ולידתם בקדושה, עדיין יש בהם "תוך" שלעיתים אפילו המספר עצמו איננו מודע אליו. ובכן, הסיפור הוא של הסופר הדרום־אמריקאי הגדול גבריאל גרסיה מארקס.
מעשה שלא היה כך היה. מגפה פקדה את העיירה מקונדו, ופגעה גם בשינה ובצורך לישון. "הכל שמחו שאינם ישנים, כי בעת ההיא הייתה המלאכה לעשותה כה רבה במאקונדו עד שלא הספיק להם הזמן". אם אין שינה אין חלומות, והיו כאלה שהתגעגעו לכך. אך חלומות שווא ידברו, ומציאות היומיום התגברה. כך התפנה להם זמן רב. אולם עד מהרה התחילו להשתעמם, וסיפרו זה לזה שעות ארוכות את אותן בדיחות.
בשלב מסוים הם גילו שחוסר השינה פוגע גם בזיכרון. ואז אחד מגיבורי העיירה, אאורליאנו, מנסה להילחם בשכחה: "במברשת טבולה בידו סימן כל חפץ בשמו: שולחן, כיסא, שעון". אלא שגם כאשר האנשים ידעו את שמות החפצים, הם שכחו למה הם משמשים. אז הוסיף לרשימתו: "זוהי הפרה, חובה לחלוב אותה כדי שתיתן חלב. את החלב צריך להרתיח כדי למוזגו בקפה".
למלחמה נגד השכחה התגייסה גם פילאר, הקוראת בקלפים. אך במקום לקרוא את העתיד היא החלה לקרוא את העבר. כך התחילה מקונדו לחיות בעולם של שיגיונות שנקבעו על ידי הקלפים, עד שאאורליאנו החל לבנות את מכונת הזיכרון בצורת מילון מסתובב שאדם יכול להסתכל עליו, ובתוך שעות חולפים על פניו המושגים הנחוצים ביותר לחיים.
בסופו של דבר הגיע לעיירה מלקיאדס, נוסח ספרדי של השם מלכיצדק. הוא מוציא מהמזוודה צנצנת, משקה בה את האנשים והם מתרפאים. כשהזיכרון חוזר, כל מה שסומן בתווית ממלא את האנשים בושה "מן ההבלים החגיגיים הכתובים על הקירות".
הסיפור הזה נראה לי כמטפורה מופלאה להיסטוריה היהודית המודרנית. השכחה כבשה את העיירה, זוהי עזיבת היהדות שפשתה בחוגים שונים. רבים ראו זאת בחיוב. בעידן הפוסט־מודרני רבים גם שמחים על כך שהפסקנו לחלום חלומות של לאומיות וגאולה. העולם לכאורה נפתח, הזמן הפנוי התארך. אך מה השגנו בכך? יותר זמן לספר שוב ושוב את אותן הבדיחות הישנות?
מכונת זיכרון
סימון החפצים של אאורליאנו ממקונדו מזכיר לי את "חכמת ישראל" ומדעי היהדות שהתפתחו בעת החדשה, בתקופה שבה שכחת היהדות וההתבוללות נפוצו מאוד. מה הם הציעו? את הביבליוגרפיה ואת הפילולוגיה – חקר הלשון. כפי שעשה אאורליאנו ש"במברשת טבולה בידו סימן כל חפץ בשמו". היו גם שהציעו כיוונים מתוחכמים יותר. הם דנו בהיבטים הפונקציונליים שבמצוות היהדות, כולל פסיכולוגים וסוציולוגים שהשתמשו במתודות שלהם לנתח את הסיבות להתפתחותם. חוקרים רבים הפכו את היהדות להיסטוריה, כמו קוראת הקלפים של מקונדו. במקום לקרוא את העתיד הם קראו את העבר. הם התייחסו וחקרו אל היהדות כמשהו ארכאי השייך לעבר, לא להווה ולעתיד.
בדורנו נבנתה מכונת הזיכרון. הגעת המחשב שינתה באופן דרמטי את מהותם של מדעי היהדות. אפילו הפתקים המופלאים של פרופסור הרבסט בסיפור "שירה" של ש"י עגנון, נבלעו במכונה זו, שדורנו הפך להיות תלוי בה באופן מוחלט. אך האם המחשב שאאורליאנו בנה יושיע את היהדות? מהסיפור יכולים אנו ללמוד שכל זה איננו אלא שימור מלאכותי של זיכרון. הוא יאפשר לנו אולי לזכור את הדברים, אך לא כזיכרון משמעותי שלנו, אלא כזיכרון זר ומנוכר. מדעי הזיכרון תורמים תרומה עצומה למדעי היהדות, ולמרות זאת, אין הם מובילים לחיים ממשים. רק מלכיצדק, המסמל את נס התחייה, יכול להחזיר לעם את חייו האמיתיים וממילא את זיכרונו, זיכרון כזה שיהיה לו המשך.
לדעתי, זהו מובנה האמיתי של הציונות. יחד עם תחיית השפה העברית, גם חזרה אל נופי המולדת ולמלאות החיים היהודיים. חקר מדעי היהדות דומה לדעתי לצילום רנטגן. אולי הוא יכול להציל חיי אדם, אך בני האדם האהובים עלינו הם יותר ממה שרואים בצילום. אי אפשר להתייחס לתורה אך ורק כאובייקט של מחקר, אלא כתורת חיים. זוהי מהות חיינו.
מכיריי יודעים שאהבתי ללכת לחנויות ספרים משומשים. לפני שנים רבות ביקרתי באחת מהן וקניתי ספר ישן. כשעיינתי בו בבית מצאתי בין דפיו פרח מיובש. מישהו או מישהי שמר בתוך הספר את הפרח היפה שהיה בידו. החיים היהודים הם מעין פרח מיובש שנשמר בספר היהודי. תחיית האומה היא הניסיון להחזיר את הפרח לאדמה ולתת לו שוב חיים.
