"זה היה בדיוק כמו בברלין", חוזרת סבתא רותי ומתארת, והמילה ברלין מאירה בעיניה ניצוץ שיש בו גם כעס גם געגוע. בכל שנה, בערך מסביבות פורים, אי אפשר לעבור אצל סבתא רותי בלי לשמוע על ליל הסדר ההוא, הראשון, שערכה בביתה שבחיפה אחרי שאביה הלך לעולמו. בני המשפחה שהגיעו לא מזמן מסיביר החליטו להתכנס בביתה החדש, המרווח יחסית (שלושה חדרים!). אבל איך יכולתי לארח אותם, היא שואלת, עם כלי האלומיניום שלנו? אתה יודע אילו קריסטלים היו לנו בליל הסדר בברלין? אתה יכול לדמיין את מפיות הסאטן הרקומות? וסבתא ממשיכה ומתארת איך במשך שבועות רקמה מפיות משאריות בדים, ואיך חיפשה וחיפשה עד שמצאה בחנות של כלי פלסטיק כלים חד־פעמיים נוצצים, ותאמין לי, היא אומרת, זה נראה בדיוק כמו בברלין.
סבתא עוברת לדבר על הבוקר שאחרי אלטלנה אבל אני עוד תקוע עם האישה הצעירה, כמעט נערה, שעורכת את שולחן הסדר עם כלים חד־פעמיים ומפנטזת על הקריסטל המנופץ בברלין. ויחד עם החמלה שמתעוררת בי כלפי אותה נערה (איזה דור זה היה, הדור ההוא, זה לא יאומן מה הם עברו), אני חש בדברים שלה סוד גדול. סוד ההצגה התיאטרלית, שהיא לב לבו של ליל הסדר.
הרי זה לילה שכולו הצגה. "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כתב הרמב"ם, וסבתא מספרת איך גם בקור של סיביר הייתה אמא תופרת להן שקים קטנים עם חתיכות מצה, והן היו צועדות במעגל ואומרות ביידיש 'כך יצאנו ממצרים'. זהו לילה שכל כולו פנטזיה. כל כולו מרד בממשי ובאותנטי.
אנחנו חיים בעולם שמבקש כל הזמן את האותנטי, שמנסה להילחם בהיבטים המזויפים של המציאות. אבל ליל הסדר קורא לנו להתמסר להצגה המודעת לעצמה. להסב על צד שמאל כבני מלכים מתוך מודעות גמורה לכך שכבר כמה מאות שנים בני מלכים (אם בכלל ישנם) יושבים כמו בני אדם. להזמין את "כל דכפין" להצטרף אל שולחן הסדר, בשעה שאנחנו יודעים היטב שהיחידים ששומעים אותנו הם בני המשפחה והחברים שאיתם סגרנו כבר לפני חודש. ההצגה הזו התחילה כבר במצרים. כשבני ישראל הצטוו לאכול את הפסח "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם", כאילו כל רגע הם עומדים לצאת. למרות שהם ידעו היטב שהיציאה עצמה תהיה רק בבוקר.
מקובל היום לומר שהחירות המוחלטת היא להיות מי שאני באמת. אבל אולי חירות היא דווקא להיות מי שאני עדיין לא, להיות מי שהייתי רוצה להיות
החידוש הגדול של ליל הסדר הוא שאותנטיות היא אובר־רייטד. בזיוף יש פוטנציאל להרבה יותר עומק ומעוף. ההצגה שאנחנו מציגים משמעותית לא פחות מאשר מה שאנחנו עושים בפועל בחיי היומיום. היכולת לשחק, להתנתק מן הכאן והעכשיו, משקפת דווקא הבנה עמוקה יותר של הקיום, "כל העולם הוא במה / וכל הגברים והנשים רק שחקנים".
מקובל היום לומר שהחירות המוחלטת היא להיות מי שאני באמת. אבל אולי חירות היא דווקא להיות מי שאני עדיין לא, להיות מי שהייתי רוצה להיות. אולי חירות אמיתית פירושה לחלום, להשתכר. גם אם זה אומר להתעורר ביום שאחרי הסדר עם האנגאובר, ושיעברו ארבעים ותשעה ימים של בנייה מחדש, מן הבסיס, לפני שנוכל להתייצב מול הר סיני.
ההבדל בין שקר לדמיון, מסביר מיכאל אנדה בסיפור שאינו נגמר, הוא ביכולת להבחין בינו לבין המציאות. כשהם בלולים זה בזה, כשמתביישים בדמיון ומציגים אותו כמציאות, מדובר בשקר. הסוד טמון בנכונות להתמסר לפנטזיה כפנטזיה. לחוות את הקיום שלנו כבני מלכים בלי להשלות את עצמנו שההסבה המצ'וקמקת הזו באמת נוחה. לחגוג את הפער האינסופי בין התשוקה לבין המימוש בסיפור האהבה של הדוד והרעיה בשיר השירים, ולא לנסות להכחיש אותו.
אחרי כמה שנים, מספרת סבתא, חסכנו כסף ולקחנו את כולם למלון. חשבנו שהגיע הזמן לחגוג את ליל הסדר עם קריסטלים אמיתיים. ומה אני אגיד לך, זה היה מלון נחמד מאוד. אבל זה לא היה כמו ברלין.
