רוני היה אחד החברים הכי טובים שלי בישיבה ואנחנו בקשר טוב גם היום, ברוך השם. אין מה להגיד, הוא בחור מוכשר מאוד. הוא יודע ללמוד והוא גם איש ספר, הוא גם מנגן קצת בגיטרה וגם יש לו ידי זהב והוא יודע לבנות בגבס ובעץ ובברזל אבל הדבר שרוני ללא ספק הכי טוב בו הוא ציור בפחם. המשחקים שלו עם הפחם השחור והדף הלבן היו מופלאים, הוא ברא אור וצל יש מאין. לפעמים בלילות הוא היה יושב בחדר שלו ומדליק מנורת לילה ששפכה אור צהוב על השולחן, מוציא מהמגירה בלוק ציור וכמה חתיכות פחם מקצועיות, תוחב אוזניות לאוזניים, לוחץ פליי על המיטב של יהורם גאון ונשאב לתוך התחביב שלו. רוני היה מצייר דיוקנים של רבנים ושל ראשי ישיבות ושל בני משפחה שלו. מסביב לשולחן היו מתקבצים ובאים בדומיה כל מיני בחורים ובוהים בתנועות ידיו המיומנות ועוקבים אחרי הדמויות שהיו נולדות אצלו על הבלוק.
אני כבר לא זוכר מתי זה התחיל, כנראה בתקופה שהתחלנו שידוכים, ובחורים בשכבת הגיל שלנו התחילו להתארס. כל מי שלמד בישיבה יודע שבחורים מאורסים משתנים בין לילה. הם הופכים להיות מרחפים כאלה. הם כאן ולא כאן. משהו בהם מתרכך. משהו בגבריות שלהם נסדק, וזה תמיד מרגש ומצחיק להיות בחברת בחור מאורס. לא הרבה מעיזים לקרוא לזה בשם, אבל קוראים לזה פשוט להתאהב. עכשיו, בגלל שזה לא טור על מאורסים אני אעצור כאן ואגש לנקודה. כידוע, בחורים מאורסים עסוקים בין היתר בקניית מתנות לארוסותיהם. כמובן ישנן המתנות הקבועות שכולם ללא יוצא מן הכלל קונים כמו מחזורי תפילה מעור, פמוטים, דובי עם שוקולדים (מה הקטע של הדובי המקריפ הזה?!) מחזיק מפתחות עם תמונה של הזוג בכותל. אני כבר לא זוכר איזה מאורס מהישיבה שלנו הבריק את הרעיון הזה וביקש מרוני לצייר אותו ואת ארוסתו. ורוני קפץ על המציאה וביקש מאותו חתן תמונה משותפת שלו עם ארוסתו והעתיק אותם הכי מדהים שיש והמאורס הלך ומסגר את הציור ונתן אותו לארוסתו במתנה. השמועה עשתה כנפיים ולא עבר זמן רב עד שכל בחור שהתארס בישיבה שלנו וכיבד את עצמו הזמין אצל רוני ציור זוגי כזה.
ורוני הסתכל על הציור ואז עליי ואז על הצייר ושוב עליי ואמר, זה לא אני. זה בכלל לא דומה לי. ואני הסכמתי איתו. והצייר התעלם מאיתנו ואמר שוב, זה שלושים שקלים בבקשה
מוצאי שבת אחד הלכתי עם רוני לשתות קפה בממילא. בדרך ראינו אדם מבוגר יושב בצד השדרה עם כן ציור ומציע לעוברים ושבים דיוקן מהיר בשלושים שקלים. על הרצפה הוא פרש ציורים שונים שלו להתרשמות. היו שם דיוקנים של הרבי מליובאוויטש, אנג׳לינה ג׳ולי, הרב עובדיה, בר רפאלי ועוד. ורוני עצר והסתכל בבחינת אמן ששונא את בני אמנותו אבל אז אמר, יא אללה, את כל העולם אני מצייר, לא הגיע הזמן שמישהו יצייר אותי? ואני אמרתי לו בטח שהגיע הזמן. שב. והאדם המבוגר שמח, וחידד עיפרון ורוני התיישב מולו על הכיסא והצייר התחיל לצייר ואני הסתכלתי פעם על רוני ופעם על הידיים של הצייר ופעם על הבלוק שהתמלא במהירות בקווי המתאר של הדיוקן של רוני. ככל שהציור התקדם, הבנתי שאין ממש קשר בין הדמות שהתגבשה על הנייר לבין רוני של המציאות. אבל שתקתי ולא אמרתי מילה. אחרי עשר דקות בערך רוני שאל אותי, נו איך? הוא עובד יפה? ואני אמרתי לו חכה ותראה בעצמך. ורוני חיכה והצייר סיים והושיט לרוני ואמר, בבקשה אדוני. זה שלושים שקלים. ורוני הסתכל על הציור ואז עליי ואז על הצייר ושוב עליי ואמר, זה לא אני. זה בכלל לא דומה לי. ואני הסכמתי איתו. והצייר התעלם מאיתנו ואמר שוב, זה שלושים שקלים בבקשה. אז רוני אמר לו, מה שלושים שקלים? לא ציירת אותי בכלל. זה לא אני. ואז הצייר לקח את הציור של עצמו, התבונן בו עמוקות, אחר כך הביט טוב־טוב ברוני ואמר, צריך להתרגל. אם תסתכל טוב־טוב־טוב, תראה שזה אתה. ואנחנו לא ידענו אם לצחוק או לבכות.
לא משנה מה קרה אחר כך, אבל המשפט הזה שהצייר המוזר ההוא אמר לרוני לא עוזב אותי עד היום ואני נזכר בו בעיקר בפסח. כל פסח מחדש. כי בפסח יש איזה אילוץ כזה שמכריח אותנו להרגיש בכוח משהו שאנחנו לא בטוח מרגישים. חייב (!) אדם לראות את עצמו כאילו (!) הוא יוצא ממצרים. כמה פעמים בחיים אנחנו מרגישים בני חורין באמת? כמה פעמים יוצא לנו להרגיש גאולים באמת? לא הרבה. אבל יכול להיות שהשבוע הזה של פסח מבקש מאיתנו בדיוק את זה. אם תסתכלו טוב־טוב־טוב, תראו שזה אתם. חג שמח.
