הרייטינג הגבוה ביותר שנמדד לתוכנית טלוויזיה בישראל היה בגמר העונה השלישית של מאסטר שף. התוכנית שודרה ב־2013, וצפו בה 46.6 אחוז מהצופים. את ליל הסדר, להבדיל אלפי הבדלות, חוגגים לפי המחקרים כ־95 אחוזים מהיהודים בישראל. קשה לדמיין אירוע אחר שזוכה לכזו אהדה. הישראלים אוהבים לקטר על ליל הסדר, אבל אוהבים עוד יותר לחגוג אותו.
המפתיע הוא שליל הסדר בנוי באופן הפוך לגמרי, במאה ושמונים מעלות, מהאופן שבו היינו מתכננים היום מיזם חינוכי מצליח. נניח שהיינו יוזמים היום מפעל חינוכי חדש להעצמת המודעות ליציאת מצרים. אני מניח שבתי הספר היו מתכננים אותו בערך כך: צלילה אתגרית עם עָרוב מול גבול מצרים; מיצג קריעת הים לחופי ים סוף; התנסות חווייתית במכת חושך בבונקר מצרי נטוש; ולסיום: הרצאה מרתקת בנושא "מעבדות לחירות", מפי אסיר לשעבר בצינוק בצפון קוריאה, שחפר מנהרה מהכלא בעזרת סיכת ראש, חתר לארצות־הברית בתוך סירה מעלֵי בננה, התמכר לגז מזגנים, נגמל, התגייר, חזר בתשובה, והיום גר בקדומים ועובד כשוזר ציציות.
למה אני חושב שההיגיון החינוכי של ליל הסדר הפוך לגמרי מההיגיון החינוכי שרווח אצלנו? קודם כול, ליל הסדר בנוי על ההנחה שהחינוך נעשה בבית, ולא בבית הספר. המורים עושים דברים יפים וחשובים, אבל את מצוות "והגדת לבנך" אנחנו מקיימים דווקא בבית, מסביב לשולחן האוכל. בליל הסדר הראשון, זה שהיה במצרים, אסר ה' על אבותינו לצאת מביתם עד הבוקר. זה הזמן למצוא את האור בתוך הבית, ולא מחוץ לו.
לצד זאת, במרכז ליל הסדר עומד לימוד משותף של הגדת הפסח. עולם הפוך ראיתי: בבתי ספר רבים חושבים שיחנכו באמצעות אטרקציות ולא באמצעות ספרים; דווקא בבית, בליל הסדר, כל המשפחה יושבת וקוראת ביחד ספר. אני פוגש יותר ויותר מחנכים שמושפעים מהתעמולה האנטי־אינטלקטואלית הרווחת, כאילו לימוד והשכלה הם מייבשים ומחניקים. ליל הסדר מגלה לנו עד כמה הגישה הזו משובשת. לא צריך לכוון נמוך כדי להצליח.
על הלימוד מן ההגדה, שעומד במרכז, אנו מוסיפים בלילה הזה את כל החושים: אנחנו טועמים ומריחים, מחביאים ומוצאים, פותחים את הדלת וסוגרים אותה, מברכים ואוכלים, ואפילו שותים יין. אבל כל זה נעשה באותו מרחב מצומצם, באותו חדר קטן שבו אנחנו קוראים את ההגדה וסועדים. כדי לעורר רגשות חזקים לא צריך הפקות דרמטיות, לא צריך סנפלינג וזיקוקים. מעשים קטנים יכולים להשאיר רושם גדול, אם הם נעשים בכוונה ובמסירות, בתוך חבורה אוהבת.
ליל הסדר מלמד אותנו שאנחנו הרבה פחות שטחיים ממה שאנחנו נוטים להאמין
את התהליך הנפשי שאנחנו עוברים בליל הסדר לא מובילים סלבריטיז עם סיפור חיים קיצוני, מאלו שאנחנו אוהבים להזמין כמרצים אורחים, אלא הסבים שלנו. בזמן סגרי הקורונה שמעתי מכמה הורים צעירים שדווקא התאים להם ליל הסדר במסגרת המשפחה המאוד מצומצמת, כי כך יכלו להתמקד בילדים הקטנים ולהכין להם הפעלות המתאימות לגילם. אך הזיכרונות הכי יפים שיש לי מליל הסדר הם דווקא מסביי ומסבתותיי הזקנים ומלילות הסדר שהובילו, שלא התמקדו בי ושלא הכול בהם התאים לגילי. ילדינו חווים בגן הילדים שלהם די והותר הפעלות חינוכיות לגיל הרך. הרושם עוצר הנשימה של ליל הסדר נוצר דווקא מתוך ההכרה שבלילה הזה הם שותפים לפעילות אמיתית של מבוגרים. ילדים אוהבים את ליל הסדר דווקא משום שאינם כוכבי הערב, אלא שותפים שווים לו. וכיוון שתוחלת החיים של כולנו אינה אינסופית, יש רק מספר מוגבל של לילות סדר שהם יכולים לחוות לצד סביהם. הייתי נותן היום כל הון כדי לחגוג עוד ליל סדר אחד לצד סביי ואבי, זיכרונם לברכה, אך זה כבר לא יקרה בגלגול הזה. כל ליל סדר שזכיתי לחגוג איתם בילדותי נצור בזיכרוני כחוויה יקרה מפז.
מה ליל הסדר מלמד אותנו על עצמנו? אולי שאנחנו הרבה פחות שטחיים ממה שאנחנו נוטים להאמין. יותר ממה שמשפיעות עלינו אטרקציות שטחיות, מותירים בנו חותם ספרים ישנים ועמוקים, שירה משפחתית של מנגינות ישנות, טעמים מוכּרים וקרובים אהובים.
בעולם כל כך תחרותי, ליל הסדר שלנו לא צריך להיות הכי עמוק, הכי חדשני או הכי אטרקטיבי. המאכלים לא צריכים להיות הכי גורמה, ודברי התורה לא צריכים להיות הכי מתוחכמים. מספיק שהלילה הזה יהיה הכי שלנו. ואם ההצלחה יוצאת הדופן של ליל הסדר משאירה אותנו עם לא מעט קושיות על התפיסות החינוכיות הרווחות אצלנו – את הקושיות הללו בהחלט צריך לדעת לשאול.
