ביקשו שנכתוב טור חגיגי, וזה באמת היה התכנון. הרי כל דבר בשבועות הללו היה חגיגי ואביבי ומרגש. כבר קניתי מפיות עם ציורים של פרחים בסגול לילך וחידשתי כיסוי למצות. קבעתי עם הגדולות ללכת לקניון, אירוע שהיה מסתכם בשלוש שעות של החמצת פנים, גלגולי עיניים ואף לא בגד מתאים אחד, אבל לפחות הוא היה מספק תחושה של "אני את שלי עשיתי". אבל עכשיו באוויר אין שום דבר חגיגי. כאב, מועקה, צער ופחד. אני מנסה לשאול את עצמי מה יש בפיגועים של השבועיים האחרונים שזורק אותי לפיגועי שנות התשעים. אולי זה משהו בתמונות של אמצע העיר, אולי משהו בזווית הצילום שמעיף אותי לימים ההם.
הילדה שאלה אותי מה עושים, ועניתי לה שאני באמת לא יודעת ושאני צריכה לבדוק עם סבתא. כבר עברנו תקופות ביטחוניות מלחיצות עם הילדים. ילדתי את נועם תוך כדי צוק איתן. בגלל האזעקות לקחו לי אותה מהלידה ליום שלם במרחב מוגן. אחות מתנדבת שלחה לי תמונות בווטסאפ ולא ידעתי למה אני לא מפסיקה לבכות – אם בגלל ההורמונים או מהפחד, או מסימן השאלה הגדול של כל הורה בארץ הזו, בעם הזה – עשיתי נכון? כשהגדולים הגיעו לבית החולים ונשמעה אזעקה, אני ואחותי רצנו איתם למרחב המוגן. אני על העריסה של הקטנה ואחותי מנסה להשתלט על שלושת המושבניקים שממש לא מצאו את עצמם בין כל האמהות התפורות של אחרי הלידה בממ"ד. וכבר דאגנו לחברים מהדרום האדום, וכבר דאגנו למשפחה המופגזת בתל־אביב. ובכל זאת, הפעם משהו שונה.
אולי הגוף זוכר, אולי זו התקופה. כי הפיגוע ההוא בדיזנגוף היה בפורים וכמובן מלון פארק הארור בפסח. ואולי העובדה שהגדולות כבר עם ניידים, ולפעמים יודעות לפניי. ואיך נשבר לי הלב לצאת מהופעה שהתחלתי לפני שידעתי על הפיגוע, לשיחות שלא נענו מהבית. ולקבל מהן הודעות שהן מפחדות ומה לעשות ושהן דואגות לי. לי!
ואני שואלת את אמא שלי, איך נתתם לנו להמשיך להתנהל כרגיל? איך לא התחלתם להסיע אותי במקום שאסע באוטובוס. וידעתי שהתשובה היא לא רק חינוכית של "כי צריך להמשיך בחיים", וגם לא רק כי "אי אפשר לעצור כי אז הטרור ינצח". לפעמים התשובה היא כי לא הייתה ברירה. כי אמא ואבא עובדים ואתם חייבים להמשיך ללמוד. ואני בתור האישה הכי פחדנית שככל הנראה תקראו טקסטים שלה, זוכרת את אינספור הפעמים שהייתי יורדת מהאוטובוס. כי כולם היו נראים לי חשודים. כל מעיל וכל תיק.
הרבה שנים מניתי תכונות שצריך כדי להצליח. כישרון ואומץ היו השתיים הכי חשובות בעיניי. אבל בשנים האחרונות הוספתי התמדה: להמשיך להיות
"אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אנחנו אשכרה שרים את זה במלוא גרון. כל אחד ואחוז האלכוהול/סוכר בדם שלו. זה כל כך עצוב שזה חלק מהנרטיב שלנו, לא? שזה ההִגדת לילדינו שלנו. אבל אז ממשיכים במלוא גרון "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". והרי הדור שלנו החליט לא לשקר לילדים, נכון? אז כשהילדה שואלת אם גם אני מפחדת אני אומרת שכן. ומוסיפה, אבל בעזרת ה' יהיה בסדר. ומה שצריך לקרות יקרה. והיא מקשה, כי בנייד שלה יש כבר סרטונים וכל מיני ילדים מפרסמים פייק ניוז וחשדות ומלחיצים לי את הילדים. ואני בעיניים דומעות, לא מאמינה שאני צריכה לנהל את השיחה הזו. אבל זו התקופה, וכבר היו שיחות קשות בתחומים אחרים ואין מה לעשות.
הרבה שנים מניתי תכונות שצריך כדי להצליח. כישרון ואומץ היו השתיים הכי חשובות בעיניי. אבל בשנים האחרונות הוספתי התמדה. כששואלים אותי מתי "פרצתי" אין לי נקודת זמן אחת שאני יכולה לשים עליה את האצבע. זה לא סרטון כזה או אחר או פוסט כזה או אחר. זה כל הזמן להמשיך וליצור, להמשיך ולייצר. גם כשזה לא "תפס", גם כשהייתי בטוחה שזה יהיה פיק הפיקים וזה בסוף היה ביב הביבים. להמשיך לעשות. להמשיך להיות. אחרי "עומדים עלינו לכלותנו" להמשיך לשיר מכל הלב "והעיקר לא לפחד כלל". ולמרות ששני המסרים כל כך סותרים, הם כל כך משלימים. הם לא יפסיקו ואני לא אסכים לחיות בפחד. אני אוהבת את פסח, אני אוהבת את המשפחה שלי, הגרעינית והמורחבת. אני אוהבת את הבדיחות הקבועות. וכבר ישבנו באותו פסח של מלון פארק נעולים למען ביטחוננו בחדר אוכל של בית מלון, והמשכנו לשיר ולדמוע, ובעזרת ה' השנה רק נשיר. והקב"ה יצילנו מידם ויזכה אותנו בחג חגיגי, שנה אחרי שנה אחרי שנה.
חג שמח וכשר לקוראיי וקוראותיי האהובים ולמשפחותיהם, ושלום על ישראל.
