אני לא יודע אם גם אתם מרגישים ככה, אבל מנקודת מבטי, ליל הסדר תמיד מגיע בזמן הכי גרוע שיש. בעצם, אולי "גרוע" זו לא המילה המדויקת, אולי נכון יותר לומר שליל הסדר תמיד מגיע בזמן שבו הכול מוצף, זה נכון ברמה הלאומית, כמובן, שתמיד החג הזה מחזיק בתוכו איזושהי דרמה קולקטיבית ואקטואלית. לפני שנתיים שרנו "והיא שעמדה" על הקורונה, והפעם נשיר "והיא שעמדה" על המלחמה שבתוכה אנחנו נתונים, או על הממשלה הקורסת שאמורה לנהל את המלחמה הזו, איייי, אבל הטיימינג הזה, של המוצפות הזאת שדיברתי עליה, מורגש בעיקר ברמה האישית. כולם מגיעים מוצפים לליל הסדר, וליל הסדר, בהתאמה מצמררת, מציף את כולם.
אני זוכר שכשהייתי ילד קטן נלחצתי מהארוחות המשפחתיות, מההגדה האינסופית, מהתחושה הנוקבת הזאת, שכולם מסתכלים עליי, ושכולם חושבים עליי מחשבות עצובות, תראו אותו, תראו את הילד הזה, המסכן הזה, תראו אותו יושב לבד בקצה השולחן, ליד אמא שלו, מה הסיפור שלו למה הוא כזה ביישן, בטח זה בגלל שאין לו אבא, אה, יש לו אבא, אבל לאבא שלו יש משפחה אחרת, זה סיפור ארוך, אבל מדהים איך הוא משפיע עליו, תראו איך הוא נראה.
אחר כך כשגדלתי והפכתי לנער, ערב פסח היה מציף אותי בבדידות איומה, כל החברים שלי היו מתכנסים מדי שנה לתוך המשפחות המושלמות וההומות שלהם, ורק אני ואמא שלי היינו מוצאים שולחן סדר של משפחה גרעינית אחרת כדי להניח בו את עצמנו. איך שנאתי להתארח בבתים של אחרים. יום אחד, חשבתי לעצמי, יום אחד, הבית הזה, ההומה הזה, הרועש והשמח, יום אחד הבית הזה יהיה שלי.
והיה ליל סדר אחד, שבו נסענו, אמי ואני, לקיבוץ של סבתא שלי, בעמק בית שאן. סבתא שלי הייתה אז במצב רפואי לא פשוט, היא לא יכלה לצאת מהקיבוץ, אז אני ואמא שלי הגענו אליה, וחגגנו איתה את הפסח. שלושה אנשים, שלושה דורות, וים של אהבה ושל עצב ושל געגועים.איייי ריבונו של עולם, איזה ליל סדר מוזר עבר עלינו. אני זוכר שכשהחג נכנס ישבתי על הדשא בקיבוץ, מול הבית שלה, והתייפחתי, בגלל החברה שלי שבדיוק נפרדה ממני, אייייי, גם אז, כמו תמיד, גם אז החיים הציפו אותי בדיוק בדיוק כשפסח.
אחר כך התגייסתי לצבא, אוי אני אפילו לא רוצה לכתוב כאן על ליל הסדר ההוא בבסיס תבץ בבקעה, איייי ריבונו של עולם, זאת הייתה התקופה הכי שחורה בחיים שלי גם ככה, הייתי מ"מ גרוע, שליש מהחיילים במחלקה שלי דפקו לי נפקדות, אחד מהם עריק עד היום! ואם לא די בכך, שבועיים לפני ליל הסדר עשיתי תאונת דרכים איומה, והמג"ד, במקום לנחם אותי ולדרוש בשלומי – העלה אותי למשפט! וגזר עליי ריתוק של עשרים ושמונה ימים. וככה יצא שהעברתי את ליל הסדר עם כל מיני חיילים אומללים שקיבלו עונשים. וגם אני הייתי חייל אומלל שקיבל עונש. אוחחחח זה היה החג הכי עצוב שהיה לי בחיים.
אחר כך התבגרתי והתחתנתי ונולדו לי ילדים, וכשהם נולדו הייתי בטוח שהתחושה המשונה הזאת תעבור לי, הייתי בטוח שליל הסדר יהפוך סוף סוף לאירוע משפחתי ומתוק, אני הרי אבא עכשיו! אני כבר לא ילד ביישן, אני כבר לא נער מחוצ'קן, אני כבר לא חייל דיכאוני, יש לי משפחה משלי פור גאד סייק! אבל הנה, עובדה, גם בשנים האחרונות, החג הזה מטרגר אותי וגובה ממני מחירים נפשיים. אני לא יודע להסביר את זה, ולא יודע לדייק את זה, אבל זאת האמת – חג הפסח אף פעם לא בא לי בטוב. תמיד אני מגיע אליו מוצף ומעורבב. תמיד אני מסיים אותו מותש וחבוט. עוד לא התבגרתי, עוד לא הבנתי איך צולחים את הלילה הזה. הרי אני כבן שלושים וחמש, ועדיין לא יצאתי מעבדות לחירות.
ליל הסדר מציף את כולם, תמיד, כבר שנים, ובכל זאת, יש אנשים ונשים שמגיעים אל הלילה הזה מוצפים וחשופים אפילו יותר. יש אנשים שנחנקים וקורסים תחת עול ההגדה, והמשפחה, והשירים, והסעודה המוגזמת, והחיוכים המזויפים, יש אנשים שרואים את הלילה הזה כרצף ארוך ומעיק של תעוקות ומרורים.
יש אנשים בודדים בעולם, יש אנשים שעוברים עכשיו תקופה קשה של בדידות, יש אנשים ונשים שבדיוק נפרדו, שבדיוק התגרשו, שבדיוק התאלמנו, שבדיוק התייתמו, יש אנשים שלא היו בקשר עם אף אחד כבר כמה חודשים או שנים, יש אנשים שהשתחררו מהצבא ועכשיו הם לא מוצאים את עצמם, יש אנשים שהבדידות חונקת אותם, בתוך המשפחה שלהם, בתוך החיים המלאים שלהם. יש הרבה גוונים של בדידות, וכולם מחווירים אל מול הלילה הזה, אשר הוא לא יום ולא לילה.
איייי יצא לי טור קצת מוזר ועצוב, אבל מה לעשות, הלילה הזה מציף גם אותי. ואם זה בסדר, אני רוצה לבקש מכם, קוראות וקוראים אהובים, בקשה אחת לסיום. אם יש איתכם, בשולחן הסדר מישהי או מישהו שהלילה הזה מציף אותו, בקטע רע, בקטע של געגועים קרים, ושל מועקה בלי כתובת, ושל בדידות מתישה, בבקשה תיגשו אליו, תיגשו אליה, ותביאו לו חיבוק. כי בדידות וחיבוקים הולכים ביחד מצוין. שכוייח. זה מה שרציתי לכתוב.
חג שמח.
