נהוג להתבדח על כך שבשעת קריאת ההגדה, כולם רק מחכים לשולחן עורך, לאוכל, אבל רבי נחמן יֵדע לומר, שדווקא הרמת הראש מתוך הטקסט והאכילה המשותפת תפחיד לפעמים יותר מכל דבר אחר. מתחת לשולחן, הוא יאמר, תתרחש הדרמה האמיתית: הילד או הנערה שלא ירצו לאכול איתכם, לא ירצו לאכול בכלל.
הוא יבקש, דווקא בשולחן עורך, לאתר את אלה החולים באנורקסיה נפשית, את אלה שלא רצו להתלבש לקראת הערב הזה, הוא יבקש מאיתנו לרדת עמם מצרימה, להעלות אותם גם עלה, להסביר להם שהישיבה סביב שולחן החג, גם היא חירות.
בכל ליל סדר יהיה כיסא שמישהו יושב עליו, אבל ליבו – ריק. נוכח נפקד, הוא רכון בטבעיות, מבקש להיות מתחת לשולחן, מוזיקה אחרת יש לו בלב, אינדי.
המלך והמלכה ימשיכו לנהל את הסדר כהלכתו אבל הלב והחושים והגוף רק עליו, רק אליו, הם מעל לשולחן והלב – ברצפה. פתאום יהיו בגדי החג כבדים להם כל כך כי המלך עירום ולמה העבודה הזאת להם ולא לו.
רבי נחמן ידבר על המלך והמלכה האלה שפנו לכל הרופאים וניסו את כל השיטות, הוא יזכור אותם בליל הסדר ויאמר: זה בסדר לומר שכואב בילד. אי אפשר להמשיך לדבר רק על הנסיך. המלך מצטער עכשיו, המלכה אינה יודעת את נפשה.
השתתפתי בעונה השנייה של "עוד ניפגש" כשהבמאים המוכשרים אורי גרודר ואלעד קופרמן מנסים לרקום חוטים שנקרעו בין הורים חרדים לבין ילדים שבחרו באורח חיים אחר. הייתי צריכה לפגוש אם לבת ש"התרחקה", והאמא לא הגיעה לחתונת הבת – מה שצילק עוד יותר את מערכת היחסים. ושאיש לא יאמר לאמא הזו את המילה הכמעט אלימה: "תכילי!". זהו, שהיא לא, ואי אפשר לתבוע הכלה. הכלה היא מעשה מופלא והרואי של האדם עצמו ושלו בלבד. אי אפשר להבין עד כמה כואב למלך ולמלכה של הבית הזה. כואב להם בילד. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד רשע". יש דבר כזה. ונכון שאין רשעים, יש רק מי שהחיים התרשעו כלפיו, אבל אין כאב נורא יותר לאבא ואמא מאשר ילד יוצא מן הכלל. לא כמו כולם, הוא היה שם ורק הוא לא נגאל, זה כמעט בלתי ניתן להכלה.
הכלה היא הביטוי המדויק של החירות.
האם תוכלי, אמא, לצאת לחירות הערב? האם תוכל, אבא?! עכשיו זה יכול לקרות מפני שהערב הזה מכיל את כולם, אתם עצמכם "תוכלו" בחיקו האוהב של הלילה הזה, יכול תוכלו. זו תהיה בחירה ענקית לבחור הערב שוב בנערה הזו, בנער הזה, לומר לכם, ולא לו: אפשר להתלבש אחרת ועדיין להישאר בן מלך, אפשר לאכול איתו ועדיין להרגיש מלך ומלכה.
"איך לא הלכת לחתונה של הבת שלך?" שאלתי אותה והיא ענתה בפשטות: "האדמו"ר אמר".
שום אדמו"ר לא אומר מבלי שהוא נשאל. אין אדמו"ר שדופק לאנשיו בדלת אומר: "שמעתי שהיא מתחתנת. אל תלכו". מישהו שאל את השאלה: "האם אני צריכה ללכת לחתונה כזו?"
שאלה היא היתכנות. העולם, כמו האדמו"ר, כמו ריבונו של עולם, נענה לשאלות ששאלנו. והשאלה היא מנעד האפשרויות שבאות בחשבון, היא מציירת את גבולות ההכלה. וכמוה גם ליל הסדר כולו.
אל תשאלו "האם יש לה סיכוי לזוגיות?" זו שאלה מצמצמת אפשרויות. שאלו נא: "אנה הלך דודי?" אל תשאלו "למה אתה לא בא לאכול איתנו?" שאלו "איכה תרעה?", איפה היית רוצה ללכת לאכול הערב?
אל תשאלו "מה השתנה?!" שאלו "אז מה, נשתנה הלילה הזה? נצא לחירות?". אל תשאלו "למה הוא לא מראה את פניו סופסוף?" שאלו נא: "את שאהבה נפשי, ראיתם?"
ואתה, ילד אינדי, אל תשבור למלך ולמלכה את הלב. לפעמים הוא צר מלהכיל, האם תהיה חירותי מספיק כדי להכיל אותם גם כך?
כי כשתגדל ותראה איזה פלא, ויהיה לך ילד, שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל, אל תאמר לו עזוב, אל תשאל. תאמר לו שאל בני שאל, והשאלה תברא היתכנות בעולם והיא תשרטט את גבולות הגזרה של האהבה.
אז שאלו נא הערב הזה, איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, כלי זהב לשולחן, וכלי כסף ושמלות למי שיושב תחת השולחן. שאלו נא, איש את רעהו ואישה את רעותה: "האם תבואו לאכול איתי?" והאכילה תהיה הכלה והלב יהיה צר מלהכיל ואפילו התורה תעמוד מנגד, זו שדיברה כנגד ארבעה בנים, ולא תדע לשאול. נכון שאין רשעים, יש רק מי שהחיים התרשעו כלפיו, אבל אין כאב נורא יותר לאבא ואמא מאשר ילד יוצא מן הכלל. לא כמו כולם, הוא היה שם ורק הוא לא נגאל, זה כמעט בלתי ניתן להכלה.
