בימי מבצע חומת מגן שירתי במטכ"ל בתפקיד ראש חטיבת התורה וההדרכה, וליוויתי את המבצע במעורבות ושותפות אישית לתהליכים במטה הכללי ובפיקוד המרכז. סקירתי מבוססת על עדות אישית וגם על התיעוד המפורט שהובא במחקרו החדש של אהד לסלוי, "מבצע חומת מגן: מהכלה להכרעה", ופורסם בימים אלה בידי מחלקת היסטוריה במטכ"ל.
לא סוד הוא שעם כניסת שרון לתפקיד ראש הממשלה בעיצומם של ימי התקפות הטרור ברחובות הערים, תבע שרון מצה"ל הישגים מבצעיים משמעותיים יותר. בתרגיל מטכ"לי שהתקיים בינואר 2002, הייתי אחראי ליצירתו של אחד המפגשים המכוננים שבהם הובעה בפומבי תביעת ראש הממשלה מצה"ל להכרעת הזירה הפלסטינית. הופקדתי אז על ניהול התרגיל, ובתוך כך "שיחקתי" גם את הדרג המדיני. בתרגיל אותגר צה"ל בתרחיש לחימה רב־זירתי: במקביל להתמודדות עם איומי הזירה הצפונית מסוריה ולבנון, "התרחשה" לחימה בעוצמה גוברת גם ביו"ש וברצועת עזה. בדילמת היסוד לקביעת סדרי עדיפויות בין הזירות, המטכ"ל בחר להתמקד במאמץ עיקרי בזירת הצפון. הלחימה בזירות יו"ש ועזה הוגדרה כ"מאמץ משני במגמת הכלה".
עוצמת הלחימה, כפי שהתפתחה בתרחיש התרגיל בזירת הצפון, לא הובילה בהכרח להגדרת הזירה הפלסטינית כמשנית. מתוקף סמכותי כ"דרג מדיני תרגילי" הנחיתי את צה"ל למהלך הכרעה בזירה הפלסטינית, אולם סמכותי המדומיינת לא הספיקה לשם כך… פניתי לאלוף משה קפלינסקי, שהיה אז מזכירו הצבאי של שרון, וביקשתי שיביא את ראש הממשלה להערכת המצב המטכ"לית. שרון הגיע, ישב בראש השולחן ב"בור", ליד הרמטכ"ל. בתוך דקות התערב בחוסר סבלנות, לקח את הובלת הדיון, ובמלוא סמכותו פתח בנאום על ציפיותיו במצב כזה.
מבצע חומת מגן היה מערכה ראשונה, שפתחה רצף מבצעים מתמשך לסיכול התארגנות הטרור בעומק שטחי A
הביקורת שלו ביטאה הסתייגות עמוקה ממגמת ההכלה שהוגדרה לזירה הפלסטינית. במיוחד הקפיץ אותו הדיווח של רמ"ט פיקוד המרכז: "אנו מצליחים להכיל את האירועים בגזרות איו"ש". שרון דפק על השולחן ואמר: "לא מסדרון, לא ביתור פה ולא ביתור שם… צריך לפרק את היכולת הצבאית הפלסטינית באופן מיידי, מיידי!" בהמשך דבריו פירט ראש הממשלה את ציפייתו: להיכנס ללב הערים ומחנות הפליטים, לעבור בית בית, לסכל את תשתית הטרור, לאסוף את כל הנשק. הביקור חולל תפנית בחשיבת המטכ"ל. כשעתיים מתום הביקור, בדיון לילה, האלופים כבר דיברו לגמרי אחרת. בסיומו של אותו תרגיל ב־23 ינואר 2002, הובן במטכ"ל ובפיקוד המרכז כי ראש הממשלה מצפה למהלכים אחרים ממבצעי כיתור והכלה.
בחודשיים הבאים עד לפתיחת מבצע חומת מגן, הודות לכמה תפניות – בכללן ההשפעה שהייתה ללכידת ספינת הנשק קארין A על הממשל האמריקני – נכנס פיקוד המרכז למגמה חדשה של פעילות התקפית בסדרת מבצעים. חטיבות החי"ר גולני, נח"ל וצנחנים הופעלו למבצעים התקפיים שהסירו חסמים תפיסתיים שלא נפרצו קודם לכן. הישגי המבצעים – במיוחד גולני בטול־כרם והצנחנים בבלטה – יצרו אמון בקרב מקבלי ההחלטות ביכולת ההתקפה לעומק הערים ומחנות הפליטים. בהדרגה בשלו התנאים עד להחלטה על היציאה למבצע חומת מגן. בצד הסיפוק ותודעת המסוגלות שהלכה והתבססה, למדו בפיקוד המרכז כי המבצעים החטיבתיים מצד עצמם, עם כל ההישג שלהם, אינם מספיקים כדי להביא לצמצום הפיגועים בערי ישראל, שרק הלכו וגברו. בדיון בפיקוד המרכז ב־8 במרץ 2002, טען קצין האג"ם של הפיקוד, גל הירש, כי הרעיון של מבצעים חטיבתיים מוגבלים מיצה את עצמו, וכי "צריך מהלך טרמינלי".
המתנה ארוכה
בצדק אפשר לתמוה מדוע נדרש עם ישראל לשאת חודשים של סבל ושכול עד ההחלטה לצאת למלחמה. לטראומה שנשא עימו שרון מקיץ 1982, אז הוציא עם ממשלת בגין את צה"ל למלחמה בלי הסכמה לאומית רחבה, היה תפקיד משמעותי בהמתנה עד לפיגוע בליל הסדר. גם מודעותו למפת האילוצים הבינלאומיים הקשתה עליו במשך כל השנה הראשונה לממשלתו להורות על מהלך לחימה נרחב. צה"ל מצידו לא הראה בשלות מבצעית שמבטיחה הכרעת קיני הטרור בעומק השטח הפלסטיני. ההמתנה הארוכה אפשרה לשרון את תנאי התמיכה הפנימית בחברה הישראלית, שבוטאה היטב בגיוס המילואים המהיר שעלה על כל הציפיות. גם התמיכה הלאומית הרחבה העניקה לממשלה איתנות בסיסית מול זירה בינלאומית בלתי תומכת.
ובכל זאת, ראוי לעם ישראל לברר עם עצמו מדוע לא התגבשה דרישה סוחפת ליציאה למלחמה הרבה לפני כן. האם עם נורמלי לא היה מתכנס לתגובת מלחמה הרבה קודם? ללחצי הממשל האמריקני הייתה השפעה ישירה על עומק העכבות שחסמו בממשלת ישראל לזמן ממושך כל כך את ההחלטה לצאת למלחמה.
הרעיון לפעולה ישירה נגד ראש הרשות ערפאת – לגרשו מהמוקטעה ברמאללה או לבודדו שם – עלה ונדחה במהלך החודשים שקדמו לפתיחת חומת מגן. כשעלה הרעיון לאישור שר הביטחון דאז בנימין בן־אליעזר (פואד), לקראת מבצע "ביטחון הכרחי" בעיר רמאללה ב־11 במרץ 2002, הוא נדחה. לרמטכ"ל מופז התברר כי הדרג המדיני נענה לדרישה האמריקנית להימנע מהצבת כל כוח צבאי סמוך למוקטעה. למרות ביטול המבצע לבידוד המוקטעה, בפעולה של יחידת אגוז וגדס"ר גולני במרחב רמאללה באותם ימים נוצרה היכרות אינטימית עם המרחב, שאפשרה בליל פתיחת חומת מגן את ההתארגנות המהירה לפעולה בנוהל קרב חפוז. כך, עם הפיגוע במלון פארק בעיצומו של ליל הסדר, עמד לרשות הדרג המדיני וצה"ל מבנה רעיוני ברור וכוח צבאי מגובש ומצויד בידע הנדרש לפעולה.
לאחר הפיגוע, בדיון מצומצם בראשות ראש הממשלה בשעות המאוחרות של ליל החג, דרש שרון חתירה להכרעת הרשות הפלסטינית. שר הביטחון בן־אליעזר ושר החוץ שמעון פרס התנגדו. מתוך מודעות לדחיפות הפעולה סיכם ראש הממשלה על פעולה מוגבלת אך מיידית לבידוד ערפאת במוקטעה. בשעות הערב של מוצאי החג, 28 במרץ, הוצגה לשר הביטחון התוכנית להשתלטות על המוקטעה. הוא קיבל את המלצת צה"ל וקבע: "אין ברירה אלא ללכת למהלך צבאי דרסטי לשינוי פני המציאות". בהתאם הנחה "לבודד את ערפאת מגורמי הטרור שברמאללה".
מהירות ההתארגנות של חטיבת גולני והשלמת המשימה באותו ליל מוצאי החג, היו מפתח להתנעת המבצע כולו. ראש הממשלה שרון, שראה את הצלחת חטיבת גולני כנתיב קריטי להמשך, דאג לוודא באמצעות מזכירו הצבאי קפלינסקי את התקדמות הכוחות. זה היה לילה גשום ושרר ערפל כבד. כוחות גולני עם גדוד הטנקים 82 התארגנו בחיפזון באזור בית־אל ונעו למשימתם במוכנות חלקית, שהלכה והתעצמה במהלך הלילה. עם בוקר, כשסוכמו החלטות הקבינט, הכוחות כבר שלטו במרחב המוקטעה. מכאן והלאה התאפשרה הדינמיקה של התפתחות המבצע בכל המרחב.
הבלגה, הכלה והכרעה
מהתכנסות הרמטכ"ל להתייעצות ראשונה בליל הפיגוע, דרך גיבוש התוכנית הכוללת למבצע בבוקר יום שישי 29 מרץ, הרמטכ"ל הפנה חשש להידרדרות בצפון. מתוך דאגה מהסלמה בצפון, שינה את תוכנית פיקוד המרכז למשימות האוגדות. את אוגדה 162 הסדירה העביר למקום אחר, כדי שאפשר יהיה "לשלוף" אותה בקלות ולהפנותה צפונה. מאותו שיקול הציב את אוגדה 98 במקום שונה. יש בכך כדי ללמד על מגבלת סדר הכוחות של צה"ל במקרה של לחימה ביותר מזירה אחת במקביל. בעשרים השנים האחרונות הלך סדר הכוחות של צה"ל והצטמצם עוד יותר, והסוגיה ראויה לעיון נוקב.
גם בסדר הכוחות הרחב שהוקצה לפיקוד המרכז – יותר מארבע אוגדות – עדיין נדרש הפיקוד לדירוג בהתקפה על הערים. בהשפעת מח"ט יהודה, אל"מ דרור וינברג, בוטלה ההתקפה על העיר חברון במהלך ימי המבצע. היא בוצעה חודשיים לאחר מכן, בהתקפת הלם מהירה במבצע "דרך נחושה".
ראש הממשלה שרון הביע דאגה מהעיכוב בהתקפה על שכם, ונענה כי ממתינים להיערכות של החטיבות הסדירות שכבר הוטלו לפעולה ונדרש להוציאן מאזורי הלחימה, ולרכזן לקראת ההתקפה על שכם.
לא סוד הוא שעם כניסתו לתפקיד רה"מ בעיצומם של ימי הטרור, תבע שרון מצה"ל הישגים משמעותיים יותר
עם הקשיים שהתגלו בהפעלת הכוחות בגזרת ג'נין, והעיכוב בכניסה לשכם, האיום בזירה הצפונית הלך והתגבש. בנוסף למטח רקטות ומרגמות שירה חיזבאללה בליל 3 באפריל לאזור הר דב ואצבע הגליל, נאספו ידיעות על היערכות חיזבאללה לתקיפה רחבה באש, כולל מעבר חלקי של מערכיו למצב חירום. בהערכת מצב במטכ"ל הכריז ראש אמ"ן אלוף אהרן זאבי־פרקש על התרעה אסטרטגית ואופרטיבית למתקפת אש רחבה. טראומת מלחמת יום כיפור ודו"ח אגרנט הביאו את ראש אמ"ן להכרזת התרעה: "חיזבאללה וג'יבריל בגבול הדרומי של לבנון יכולים לפתוח מיידית במתקפה כוללת".
התרעה ברמה כזו שהושלכה לתוך הערכת המצב המטכ"לית, עלולה הייתה להביא לסיום המבצע בפיקוד המרכז בטרם הושלמו יעדיו. בדיון ממוקד שהתקיים בלשכת הרמטכ"ל 24 שעות מאוחר יותר, הובאה אל שולחן הרמטכ"ל מחלוקת באגף המודיעין. אלוף יוסי ביידץ, שהיה אז ראש הזירה הצפונית, העז לחלוק על הערכת ההתרעה שהציג ראש אמ"ן, ובסיכום הדיון קבע הרמטכ"ל את הרעיון המערכתי לסנכרון המאמצים בשלוש הזירות: לפיקוד הצפון שחווה באותו יום התקפה באש באזור אביבים, הורה הרמטכ"ל על "הבלגה", לפיקוד הדרום "הכלה", ולפיקוד המרכז הוגדרה התמקדות במשימת "ההכרעה". אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי הבין היטב כי הצלחתו למנוע הסלמה בגזרתו היא תנאי הכרחי להשלמת ההישג המערכתי בפיקוד המרכז. הסנכרון בסדר העדיפויות הבין־זירתי מסביר גם את העברת כוחות המילואים שגויסו בפיקוד הדרום לפעולה בפיקוד המרכז. נסיבות אלה קבעו למעשה כי מבצע חומת מגן לא יכלול במקביל פעולה התקפית רחבה גם ברצועת עזה.
מכלול הנסיבות שהקשה אז על צה"ל לנהל מתקפה ביותר מזירה אחת, נעשה מאז קשה ומורכב עוד יותר.
חשיבותה של הההתיישבות
מכל הדברים האלה עולות כמה מסקנות. הראשונה היא תרומת משקלו הסגולי של ראש הממשלה שרון בהובלת המערכת הביטחונית אל חומת מגן. תרומתו האישית של שרון צריכה ללמד על חיוניותה של הכוונה נחושה מצד הדרג המדיני ושל שליטתו במערכות הביטחוניות לא רק בנוגע לריסון היציאה למלחמה, אלא גם בתביעה ובזירוז ליציאה למלחמה.
מסכת החסמים שדחתה את קבלת ההחלטה לפתיחת המבצע, לצד הקשיים בפיתוח המומנטום ההתקפי בכלל המרחב, ראויים להילמד במבט לעתיד. בכירים ביטחוניים לשעבר התומכים בנסיגות נוספות עד לקו הירוק, מבטיחים שאם נצטרך נדע תמיד לחזור ולפעול בחופש פעולה לעומק המרחב שהועבר לפלסטינים. הם מבטיחים גם כי ממשלת ישראל תדע במצב ביטחוני מידרדר לשלוח את צה"ל לפעולה, וכי בעליונותו המוחלטת הוא ישלים את המבצע בזמן קצר. מבצע חומת מגן, דווקא בהיותו אירוע מוצלח, יכול ללמד עד כמה הבטחות אלו מופרכות מיסודן.
בנטילת הסיכונים להסכם אוסלו הסביר יצחק רבין כי תהליך הנסיגה מול הפלסטינים אינו אל־חזור. המציאות מלמדת עד כמה רבין טעה: מהרגע שנסוגה, אין לישראל לגיטימיות בינלאומית ממשית לפעולה לשינוי המצב. כשנפתח המבצע, התמיכה האמריקנית הייתה חלקית וקצרת מועד. ב־6 באפריל, כשהמבצע עוד היה רחוק מהשלמה, במסיבת עיתונאים משותפת של הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, חזר הנשיא על דרישתו מישראל "לסגת ללא דיחוי מהשטחים שכבשה". קונדוליסה רייס פירשה: "ללא דיחוי זה ללא דיחוי".
למרות ההישגים המבצעיים, המבצע נוהל תוך הימנעות מוצהרת משינוי המציאות המרחבית. בסיומו, תוואי חלוקת המרחב לשטחי A, B ו־C, גם בנקודות קריטיות – דוגמת קבר יוסף – לא זז במטר. בהיבט הזה, מחיר ההפסד הפלסטיני נותר זמני וחולף.
פריסת ההתיישבות במרחבי יו"ש היא שהעניקה לכוחות צה"ל את תנאי היציאה להתקפה, מתוך שליטה בשטחים החיוניים המוחזקים בידי ההתיישבות. לדוגמה, האחיזה ההתיישבותית סביב שכם – בשבי־שומרון ממערב לעיר, בהר־ברכה מדרום ובאיתמר ואלון־מורה ממזרח – אפשרה כניסה מהירה בזינוק לעומק העיר. גם לסלילת צירי התנועה הראשיים, בהם הצירים העוקפים דוגמת עוקף רמאללה, שנסללו בתקופת ממשלת רבין ביוזמת ההתיישבות, הייתה תרומה מכרעת להתנהלות ההיסע המבצעי והלוגיסטי בימי המבצע. אילו המבצע היה מתחיל בגבול הקו הירוק, מסע ההתקדמות לשכם היה מתחיל ברצועת החוף, והיה כרוך בלחימה קשה פי כמה. כדאי ללמוד את קשיי ההתקדמות בשטח הררי שבהם התנסו יחידות צה"ל במלחמת לבנון השנייה, וכדאי גם להתעמק בלחימת האוקראינים כיום ובאופן שבו הם משבשים את התקדמות הכוחות הרוסיים.
מבצע חומת מגן היה מערכה ראשונה, שפתחה אופק לרצף מבצעים מתמשך לסיכול התארגנות הטרור בעומק שטחי A. רצף הפעילות היזומה הנמשך מאז עד עצם ימים אלה, הוא שהעניק את הביטחון והיציבות היחסית שהשתררו בערי ישראל בעשרים השנים האחרונות. המומנטום ההתקפי שהפך לשגרת הביטחון השוטף של אוגדת איו"ש, לא היה יכול להתאפשר בלי פריסת ההתיישבות שמעניקה לכוחות צה"ל תשתית מרחבית ומסה של נוכחות לאחיזה במרחב.
הספר שפרסם כעת צה"ל על חומת מגן נפתח בהקדמה קצרה של שני רמטכ"לים – רא"ל שאול מופז ורא"ל אביב כוכבי. בסיום כתבו: "חומת מגן הוא הוכחה הולמת לכך שהלחימה בטרור מציבה אתגר מורכב, אך כזה שאפשר וחובה לנצח". בכל קנה מידה, המבצע הזה אכן היה הצלחה מבצעית ואסטרטגית. בוויכוח הישראלי אם יש לטרור פתרון צבאי או רק פתרון מדיני, חומת מגן מוצג כהוכחה שיש לטרור מענה ביטחוני צבאי. אלא שגם במבצע זה המענה לא היה מוחלט.
מול מנהיגי השמאל שביקשו תמיד להזכיר כי זה לא ייגמר בלי מהלך מדיני, ובתוך כך קידמו חזון של נסיגות והיפרדות, מנהיגי הימין לא ממש טענו את הטענה שכנגד. הם העדיפו להכריז "תנו לצה"ל לנצח". העניין הוא שצה"ל יכול לנצח אבל זה לא מספיק.
מול מי שרואים במהלך מדיני רווי ויתורים מהלך משלים למענה הביטחוני, העמדה האחרת חייבת להצביע על מהלך משלים בכיוון ההפוך. כלומר, מהלך רחב לתנופה מחודשת של מאמצי ההתיישבות בגליל בנגב וביו"ש – בכל שטחי C – כמומנטום ציוני המבהיר כי עם ישראל נכון למאבק ארוך שהוא נחוש לנצח בו. אנו כאן, בכל המרחב שבין הירדן לים, כדי להישאר.
עם כל ההצלחה המרשימה של מבצע חומת מגן, עם ישראל לא יכול להימלט מהחובה לברר את חלומותיו ולהחליט על דרכו בארץ אבותיו.
