זה מתנגן בראש כבר שבוע, מזדמזם באוזניים, מתנוסס בכותרות העיתונים. עומדים עלינו לכלותנו. בכל דור ודור, בכל מקום. בירושלים ובדיזנגוף. בבני־ברק ובבאר־שבע. כמו בוורשה, בחברון, בחצי האי האיברי, בשושן הבירה, בפיתום וברעמסס. לפני כיבושי יהושע, לפני שחרור יהודה ושומרון. לפני גוש אמונים, לפני הפלמ"ח, לפני הרצל, לפני משה.
מיטיבי הלכת מכירים גם את הלחן של רבי אהרן הגדול מקרלין או זה של חסידי באבוב, אבל יש שתי מנגינות מוכרות ובולטות ל"והיא שעמדה" הזה שפותח את סיפור ההגדה. האחת היא ניגון עממי עליז, לחן שמזמין אותך לדפוק באגרופים נלהבים על שולחן הסדר כשאתה מזמר בצהלה את הטרגדיה הסיזיפית של העם הנבחר. האחרת, בביצועו של יעקב שוואקי עם ה"יונתן רזאל, איפה אתה?", נוגה ומעודנת. נוגעת במילים, נושמת את הכאב שבהן, ובכל זאת מנשימה בחזרה.
שתי מנגינות סותרות ליוו את השבוע האחרון, מאז הפיגוע בתל־אביב שיחד עם רצף הפיגועים שקדמו לו זרק אותנו עשרים שנה אחורה, לאביב הנורא ההוא של תשס"ב. שתי מנגינות שהן מעין שיקוף של תנועת המטוטלת של הנפש היהודית. האחת זועקת את זעקת הלב השבור, הנרדף. האחרת צוהלת את ההצלה. פורענות וגאולה.
בשנים האחרונות אנחנו שרים בליל הסדר את הלחן של רזאל בחיוך של התרגשות, בנעימה טובה. עולים אוקטבה אחרי אוקטבה, נתקעים ב"לכלותנו" הגבוה, ונקרעים בקריסת זיופים אדירה לתוך "מצילנו מידם". ולפעמים אנחנו לא מתאפקים, ואף שמאסנו בה, ולמרות המיושנות והכובד שבה, אנחנו חוזרים שוב על המילים במנגינה העליזה. כי בכל זאת מסורת, וזה רק פעם בשנה. ומישהו חוזר בחיוך שובב על השאלה המוכרת: נו, אז מי זו ההיא מ"והיא שעמדה" בכלל? ומישהו אחר עונה בחיוך מנצח: אני יודע, זו ההיא, ההבטחה. והוא מספר על ברית בין הבתרים של הקב"ה עם אברהם אבינו, זו שלא הולחנה.
אז למה מתחילים משם, ממשיך ושואל השואל. איך זו תשובה לארבעת הבנים שמביטים בנו מתוך ההגדה בקושיה אחת גדולה, שולחים מבט תוהה אל תערובת הספות והפופים הנשפכים בהסבה. מישהו אומר שהוא זוכר את השאלה משנים קודמות, אבל שכח את התשובה. מישהי אומרת – נו, בגלל הקטע של הסוף הטוב, לא ככה? ומישהי אחרת מאשרת: ככה, ככה. סבא היה אומר את זה תמיד. נו, העניין הזה של הביטחון בהבטחה. כי לפני סיפור הסבל והשעבוד, ואפילו לפני מכות מצרים וקריעת ים סוף והחירות המתוקה, תדעו כבר עכשיו שיש סוף טוב. מוכרח להיות סוף טוב. בגלל הנאמנות של אברהם, בגלל ההבטחה. ככה, בתוך הכאב והשפל, הקב"ה מצילנו מידם. עוד לפני שירדו למצרים, כבר ידעו. וידעו שתבוא גאולה.
ככה סבא הסביר את זה. ככה הסברנו אנחנו. ככה תסבירו אתם. ההבטחה הזו, בה נאחזו אבותינו במצרים, בספרד, במלון פארק, בדיזנגוף
ככה סבא זכרו לברכה הסביר את זה. ככה הסברנו אנחנו. ככה תסבירו אתם בכל דור ודור, בכל שנה ושנה. והיא, ההבטחה הזו, היא שעמדה לאבותינו ולנו. בה נאחזו אבותינו במצרים, בספרד, במלון פארק, בחדרה ובדיזנגוף. בה אנחנו נאחזים גם עתה. בכל דור ודור, כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. בתוך חשכת הגלות, בעיצומם של כאבי הגאולה. היא שעמדה, היא שעומדת, היא שלנגד עינינו מתקיימת: לזרעך נתתי את הארץ הזאת. בשתי מנגינות סותרות, כשעין במר בוכה ולב שמח. ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא.
והדרת פני צעיר
אתם מכירים את הצמתים האלה, בלב כביש מהיר. שני נתיבים לכל כיוון, מהומת פרייבטים מהירה. נהגים פריבילגים נהנים מרמזור ירוק ארוך, שועטים קדימה בלי חשש. אלה חותכים את אלה, אלה צופרים לאלה, משתלטים על הכביש, מכתיבים את האווירה. ואז זה בא: הירוק המהבהב. הצהוב המתריע. אדום. עצירה. הם מביטים הצידה לכיוון השלישי, אל כביש צדדי וצר. שיירה של לא יותר משלוש־ארבע מכוניות חוצה את הצומת הרחב. דרך צדדית מקבלת לרגע קטן את הרשות לעצור את התנועה ולצלוח אותה. זה יהיה קצר, בלתי מורגש כמעט, אבל כל נהגי הנתיבים המרכזיים יופתעו נוכח ההפרעה הפתאומית, ויחכו בסבלנות מוגבלת לחידוש הדהירה.
לילה אחד בשנה עולם המבוגרים היהודי מתבקש לעצור לרגע את דיוניו המלומדים, ולתת לנתיב הצעירים לחצות את הצומת המרכזי. כל תורת "והגדת לבנך" דורשת מאיתנו להתאפק מלהתרכז במה שמעניין אותנו, ולנתב את הדברים לרמת ההבנה של הקטנים הללו. לעורר אצלם תהיות, לפרגן להם שירת קושיות, למלא כיסיהם באגוזים ולמלא משאלת אפיקומן בכל מה שהם רוצים. ובין לבין להזכיר לעצמנו שהנתיב הצר הזה שמקבל פה רגע של כבוד, הוא בעצם הנתיב העיקרי. זה שמשתלב בכביש הסואן, ושאתה עצמך מוכרח לנוע בו כדי להגיע ליעד. כבישים מהירים זה יופי, אבל אם אתה לא הומלס שחי על כביש 6 או 4, אין מנוס מלעבור בדרכים צרות וצדדיות של "והגדת לבנך" כדי להגיע הביתה. כדי שגם הדור הבא יוכל לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה, להחזיק ראש מעל המים העמוקים, ולשיר את שירת הניצחון של העם היהודי.
חג שמח.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
