בסוף גם אני נדבקתי

היא אפילו לא באה בטיימינג הנכון.

התכנון היה: טור קליל על חיבתי לניקיונות פסח, ואיך ד"ר זמרי נותנת לי משימות נורא ספציפיות לפני פסח, כמו לנקות את הכוס של מברשת השיניים ("אבל תנקה טוב, מאמי") כדי שלא אפריע לה בניקיונות של הדברים הגדולים. אבל ככה סתם, בבוקר של שבת נעימה של לפני פסח, התחלתי להרגיש עקצוצים קלים בגרון ועקצוצים קשים בראש ועקצוצים בכל מיני דרגות שונות בכל מיני מקומות בגוף.

אז חיפשתי את הבדיקות האלה – נו, זוכרים? אלה שעושים בבית? נו, של המחלה המנג'סת ההיא מסין? בדיוק. דחפתי מטוש – יווווו, זוכרים את המילה מטוש? איזה מפעם זה! – לפה ולנחיריים, לא מתחייב בפניכם באיזה סדר, טפטפתי כמה טיפות, חיכיתי שתי דקות. והנה אחרי שנתיים ושלושה חודשים אני, יותם זמרי, לכאורה טפלון, חולה בקורונה.

לחטוף קורונה עכשיו, אפילו לא בעיצומו של גל אלא כשהקורונה מתחננת להיכנס לחדשות וכולם מסתכלים עליה במבט של "יאללה תחפפי, את כל כך 2020", זה הכי עלוב. לא רק שאתה חולה, אלא שגם לאף אחד לא ממש אכפת. להפך, אנשים קצת מאוכזבים ממך. אתה מעלה תמונה של הבדיקה החיובית בטוויטר וכל שגרירות פולניה מתחילה להגיב: "טוב שבאת", "תראו מי נזכר להצטרף", "הגיע הזמן".

זה לא שאי פעם הייתי אופנתי במיוחד, אבל לחטוף קורונה עכשיו זה כמו לצפות באיחור של שנתיים בסדרה שכולם ראו כבר, ולהתבאס שאין לך אף אחד לדבר איתו על זה.

וכמה נזהרתי. במשך חודשים אני מסתובב עם מסכה על הפנים וחוטף מאנשים מבטים מאוכזבים. אני הנודניק שמזכיר לכולם בחללים סגורים שהקורונה עוד קיימת. שנייה במכולת? שם מסכה. מזמין קפה? שם מסכה. קונה מסכה לפורים? שם מסכה.

לפני חודשיים בערך צפיתי בכתבה בחדשות על אנשים שמוגדרים "טפלון", כאלה שכל הסביבה שלהם נדבקה והם עדיין לא. אצלנו שירן והעולל נדבקו, ולדעתי גם הזאטוטית, וחשבתי שאני עם סגולה בתוך עם סגולה שחסין לנגיף המהולל. לא פעם מצאתי את עצמי עומד מול המראה ומפרגן בקול רם למערכת החיסון שלי על פועלה בתחום ההגנה הנגיפית.

אז זהו, שלא טפלון ולא נעליים. כנראה פשוט אורח חיים שכולל מינימום מפגשים חברתיים, שהחזיק שנתיים. עד שהקורונה הגיעה גם אליי. ועוד איך הגיעה.

נקמת הדוקטור

תקשיבו זה ריסק אותי. ריסק. עברתי שפעות קשות בחיי, וזה היה דומה רק עם עייפות משוגעת שלא פגשתי מימיי. אולי רק אחרי שהעולל נולד. ואולי בעצם גם אחרי שהתאומים נולדו. עייפות דומה לזו שאני חווה בחמש השנים האחרונות, אבל מרוכזת לחמישה ימים. תרכיז עייפות, אם תרצו.

מה שכן, בניגוד לשפעות, מכיוון שהקורונה חדשה יחסית כל מי שחלה בה בטוח שהוא מחזיק בידיו את המתכון האולטימטיבי להחלמה מהירה. בטוויטר לא הפסיקו להמליץ לי על "המון מיץ תפוזים", "הכי חשוב ויטמין D", "המון אבץ", "שן שום ביום", "פטרוזיליה ודבש במים חמים". לא ידעתי אם אלה עצות אמיתיות או ששמאלנים שרבתי איתם פעם כותבים לי לאכול דברים מגעילים כי הם יודעים שאני היפוכונדר שינסה הכול, ובכל זאת אחרי יום היו על השידה שליד המיטה שלי כל כך הרבה ויטמינים שהייתי מוכן להישבע שהעמדה שם גם יועצת יופי של סופרפארם שהמליצה לי לנסות סומק חדש.

אנשים גם לא מרחמים עליך. הם מרחמים על אשתך. מהרגע שגיליתי שאני חולה, רוב הרחמים הלכו לעבר ד"ר זמרי, שנכפה עליה שבוע לבד עם הילדים. היא קיבלה את זה כמו גיבורה, בכתה שעה וחצי ומיד אמרה לי שהיא תסתדר. לאורך כל השבוע ששכבתי מעוך בחדר שמעתי מבחוץ את הדוקטור מנקה לקראת פסח. הייתי עוצם עיניים ומנסה להבין מה היא עושה עכשיו, מנקה את הספות, מתקתקת את חדר הילדים, מחליפה את הארונות, היה רגע נחמד ששלחתי לה הודעה: "אני שומע שאת מנקה את התנור". היא החזירה לי: "איזה תנור, זאת גפן שדפקה את הראש במקרר".

אבל האמת שהדוקטור שיחקה אותה. לא קל לטפל בנודניק קורונה שמרגיש כמו אסיר בתא הנידונים למוות רק בלי המוות בסוף. פעמיים ביום הייתי שומע שתי נקישות בדלת, שם מסכה, פותח את הדלת ומכניס בזריזות פנימה מגש עם אוכל. ייאמר לזכותי שהייתי אסיר די נוח וגם פחדתי שאם אציק לה יותר מדי החדר יוגדר כצינוק ולא ינכו לי שליש. ניסיתי לנג'ס כמה שפחות.

אחרי כמה ימים המצב התחיל להשתפר. כולם הזהירו אותי: אתה חושב שזה מאחוריך, אבל תמשיך לנוח כי זה יכול לחזור. עשיתי מה שאמרו לי. עם לנוח אני לא מתווכח. צפיתי בסדרות טלוויזיה, שמעתי פודקאסטים, ראיתי כדורגל, ומבחוץ קולות הניקיון לא הפסיקו להגיע. הבעיה בבידוד בחדר כשהילדים והדוקטור בחוץ היא שעלולים להופיע רגשות אשם. אתם מבינים? אני שוכב מרוסק שבוע בחדר לבד, בלי קשר לאנושות, וצריך לחוש רגשות אשם ובצדק כי היא קוראת את זה אחר כך.

בצאת ישראל ממצרים ובצאת יותם מהחדר שלו בתום הבידוד, אחזה התרגשות את הבית. יצאתי כמו אסיר עולם שזוכה לקצת חופש בסוף ימיו. ניגשתי לילדים ואמרתי להם שאני לא מזהה אותם, אני זוכר אותם עוד כשהם היו כאלה קטנים. נשקתי לדוקטור באוויר כי בכל זאת עדיין מסוכן ואני בכלל עוד עם מסכה. אמרתי לה בחצי צחוק ובחצי רצינות שאחרי כל כך הרבה זמן בשבי אני רק רוצה לראות שוב את הים. היא לא צחקה ואמרה שמבחינתי אני צריך לראות מגב, כי היא בדיוק שפכה מים בחדר של הילדים להברקה אחרונה. אני עוד קצת חלש, התלוננתי, אז היא שמה לי יד על הכתף והמליצה לי לחזור לחדר לנוח קצת. אתה תצטרך לאגור כוח, היא עדכנה אותי, כי "אני נוסעת לכנס של שבוע בסוף החודש". הנקמה מוגשת בבוסטון.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il