“כנראה ניאלץ להכין את הבצק על הגז“, אמרה השכנה החדשה שלי ביישוב.
רק כמה חודשים קודם לכן עברנו לחוות־גלעד. בברז ניגרו המים בזרזיף חלוש ולא בטוח בעצמו, החשמל עלה וירד, גבר וחלש בכל רגע, והחיים שחשבתי שאני עומדת לבנות לי נראו פתאום קשים עד בלתי אפשריים.
לא ידענו למה אנחנו באים.
לא חשבנו שמצב החשמל והמים כל כך חמור בחווה, עד כדי כך שאחת לכמה ימים נאלצנו לנסוע למשפחה נדיבת לב מקדומים כדי להתקלח. לא ידענו שנצטרך לרכוש שישיית מי עדן שתהיה באופן קבוע בבית, כדי שנוכל לשטוף כלים מדי פעם או למלא את הניאגרה בשירותים.
אלו היו ימים מוזרים מאוד בשבילי, אישה צעירה עם שתי פעוטות ועוד אחת בבטן. מלאים באתגרים שלא ידעתי אפילו לדמיין כדי לפחד מהם או להירתע.
ביום שישי ארוך אחד בתחילת הקיץ, מתוך תסכול עמוק על החוסר בחשמל המשבית את היכולת שלי להכין, לבשל ולארגן כמו שצריך את השבת, עשיתי מה שיכולתי ויצאתי עם הילדים לסיבוב ושהייה קצרה בגן השעשועים.
השעה הייתה אחרי שלוש. שבת צפויה להיכנס בעוד שלוש שעות. אומנם סיימתי להכין את רוב הדברים, אבל בגלל נפילת חשמל רצינית לא היו לי מים בכמות מספקת לקלח את הבנות.
הגעתי לאביטל, כיום חברתי ואז אחת השכנות החדשות שבדיוק הכרתי, והמולת הבית של ערב שבת הורגשה אצלה מאוד. ילדים קטנים מתרוצצים: חציים לבושים ומאורגנים וחלקם, כמו הילדים שלי, מחכים לשובו של החשמל כדי להתקלח.
נכנסתי, התיישבתי, נאנחתי. והיא, שכבר הייתה מנוסה בהבלי החיים האלה, הביטה בי בהבנה ובניסיון לעודד. “יש לי בצק שתפח, הפעם אין סיכוי להפעיל תנור. במקום חלות ניאלץ להכין אותו על הגז". וככה, במהירות של אימא מנוסה, היא מיהרה להוציא מחבת גדולה, רידדה את הבצק והכינה לחם לכבוד שבת כפי שהכינו אבותינו במצרים ובמדבר.
כשבסופו של דבר החשמל חזר וגם אני חזרתי הביתה להתארגן, הבטתי בחלות הקנויות שלי ותהיתי: מה נסגר עם אביטל? היא הרי חיה פה כבר כמה שנים טובות, ולא מעט פעמים נקלעה ליום שישי ללא חשמל. מדוע היא ממשיכה להכין בכל יום שישי בצק? מה רע בחלות מהמכולת? למה להגיע לחשש אכילת בצק לא אפוי בשבת במקום להתענג בתענוגים, אפילו אם הם תעשייתיים?
כמה שנים לאחר מכן, כשכבר היינו מושרשים כאן ביישוב, וכבר הכרנו מציאות בלתי אפשרית אחת או יותר של מחסור אגרסיבי בחשמל או במים, קיבלנו יום אחד בשורה: בשעה טובה אנחנו נכנסים לתהליך הסדרה ומקווים שבקרוב נוכל סוף־סוף להיקרא יישוב ככל היישובים וליהנות כמו כולם מחשמל וממים זורמים ללא חריגות מיוחדות.
אחת התגובות הזכורות לי מהרגע המופלא הזה הייתה התגובה של טובה, חברתי ושכנתי. “אני כבר מדמיינת את התור הארוך לאיקאה בקניון שנפתח פה למטה“, כתבה, וכולן הצטרפו אליה להפלגה אל איי הדמיון והאפשרויות הבלתי מוגבלות.
לתופף בתוך הטיט
יש מדרש חמוד על סיפור יציאת מצרים המספר על מרים הנביאה, שעוד לפני שהגיעה לגיל שבע התנבאה שהגואל צפוי להיוולד. מיד הכינה לעצמה תוף קטן והראתה אותו לאמה יוכבד.
יוכבד נבהלה מאוד ודפקה על קדקודה של מרים, שתמהר להסתיר את התוף פן יראו המצרים בשמחתה ויחריפו את הגזרות. כמעט 80 שנה לאחר מכן מרים יצאה עם התוף הזה יחד עם כל הנשים, כדי לתופף ולחולל על נס גאולת מצרים שהשם עשה לנו.
אני מוצאת קשר הדוק בין ההתעקשות של אביטל על הכנת הבצק במציאות שלנו בחוות־גלעד, בין הפנטזיה העשירה בנוגע לעתידה של חוות־גלעד, ובין הראייה הגאולית של מרים כשכולם עדיין שרויים בתוך הטיט והתבן.
מדוע היא ממשיכה להכין בכל יום שישי בצק? מה רע בחלות מהמכולת? למה להגיע לחשש אכילת בצק לא אפוי בשבת במקום להתענג בתענוגים, אפילו אם הם תעשייתיים?
זו יכולת נשית. זאת אומרת, אני מניחה שיש גם גברים שיש ברשותם נכס כזה – אבל לרוב אני מוצאת בנשים את התכונה התמימה מעט והילדותית מעט הזו.
היכולת להיות בתוך משבר, לסבול ממנו מאוד ובכל זאת לשחרר את הדמיון לחירות וליצירתיות כמו זוג כנפי נשרים פרושות, עצומות, שמרחיקות את מעופן אל האינסוף ומעבר לו.
אדם רעב ללחם שמבשרים לו שזכה בסכום כסף לקניית מזון ימהר וירוץ לקנות מצרכים בסיסיים לקיומו. אישה – אולי לא כולן, אולי רק חברותיי – תרוץ לקנות לעצמה את כל הממתקים והפינוקים שיש לסופרמרקט להציע. את הבסיס היא כבר תשיג בזמנים אחרים.
כאלו אנחנו: בעלות חזון, רואות רחוק, מסוגלות להבין קצת יותר לעומק מה חשוב באמת בעתידנו ובעתיד ילדינו. לא סתם נאמר עלינו שבזכותנו נגאלנו ממצרים. ואני בכוונה אומרת בזכותנו, כי כולנו בבחינת נשים צדקניות.
כל אישה שיש ביכולתה להציץ לעתיד – לא רק אל המחר אלא אל עתיד אחר, רחוק יותר – ולצקת לתוכו חשבון בנק נפוח עם עסק משגשג או שישה ילדים חכמים, נבונים, צדיקים, מטופחים וממושמעים; או לדמיין חיי זוגיות מפוארים ומלאים ברגעי אהבה נדירים ומרווים נחת; כל אישה כזאת מביאה לנו עולם של גאולה ושל יכולת, כמעט קוסמית, לצאת מגלות לחירות. בקיצור, אין עלינו נשים יקרות, הכול תלוי בנו.
