לפני עשרים שנה, אחרי שנה וחצי של טרור עקוב מדם באינתיפאדה השנייה, החליטה סוף סוף ממשלת שרון לצאת למבצע "חומת מגן". הייתי אז בן 29, שקוע בלימודיי האקדמיים. המעורבות הפוליטית שלי התבטאה בעיקר בפרסום טורי דעה ב"מעריב", שבחלקם נכתבו בשל אוזלת היד הממשלתית מול מתקפת הטרור הפלסטיני שהלכה והחריפה, עד לשיא בחודש מרץ 2002, שכלל 11 פיגועי התאבדות שבהם נרצחו 105 אזרחים ו־26 חיילים.
בזיכרוני נחרט ויכוח לוהט מאותה תקופה עם חבר, שקבע ש"תנו לצה"ל לנצח" היא "סיסמה פוליטית ריקה". את הטרור אי אפשר לנצח, טען, הוא שורשי ורחב מדי. רשת של מאות תאים נסתרים, מוסווים בחברה הפלסטינית, עניין חברתי ועממי, לא צבאי, ולכן הצבא לא רלוונטי. טענות דומות שמענו אז שוב ושוב מהדרג הפוליטי ומהדרג הצבאי, מבכירים במערכת הביטחון, מהתקשורת ומהאקדמיה, ממשפטנים וממדעני מדינה.
דווקא הטענה שמדובר ב"סיסמה ריקה" היא פוליטית, עניתי. אפשר לנצח את הטרור. אולי לא כליל ובאופן הרמטי, אבל אפשר. מדוע? משום שהטרור של תחילת שנות ה־2000 היה הרבה יותר מחברתי ואזרחי; הוא היה במובהק ארגוני. הטרוריסטים הרכיבו מטעני נפץ ושלחו מחבלים לערי ישראל באופרציות מורכבות. פעילות כזו דורשת מקום, משאבים, מימון, פעילים, ספקים, ידע. הטרור גבה מחיר גדול דווקא משום שהוא היה מאורגן, מתוכנן וממומן, ולא ספורדי וספונטני, כפי שצייר אותו ברומנטיות השמאל. משום כך הוא השאיר הרבה עקבות והיה תלוי בתשתיות שאפשר להשמיד.
כשהחל סוף סוף המבצע, שרוב עצום של החברה הישראלית בירך עליו, לא גויסתי אליו בתחילה. את שירות המילואים עשיתי ביחידת הסדיר שלי בחיל האוויר, שלא עסקה בפלסטינים. אבל בעזרת חבר שהיה קמ"ן במילואים באוגדה בגזרה המזרחית, הצלחתי – נגד כל הסיכויים – להפוך ל"ירוק" ולהסתפח אד הוק לפיקוד האוגדה.
בזמן שעד היום רבים מתארים את חומת מגן כסיפור הצלחה ומפארים את הישגי המבצע, אני ראיתי משהו אחר לגמרי
כך יצא שאת המבצע ליוויתי מנקודת תצפית קרובה בצומת מרכזי. בזמן שעד היום רבים מתארים את חומת מגן כסיפור הצלחה ומפארים את הישגי המבצע, אני ראיתי משהו אחר לגמרי. השירות בחיל האוויר נסך בי כנראה ביטחון מוגזם ביכולות צה"ל; השירות ה"ירוק" במבצע שמט את הקרקע מתחת לתמימותי. זיהיתי חולשה מערכתית עמוקה – שאותה ייחסתי בעבר רק לדרג הפוליטי – בתוך הצבא. זו הייתה חולשה שפשתה בכל הרמות, אבל עומעמה מאחורי ההצלחה בצמצום ממדי הטרור.
כבר ביום הראשון, כשקראתי את פקודת המבצע העמומה והפסיכו־פוליטית, קיבלתי פיק ברכיים קל. בדיעבד, אחרי שחקרתי את הכשרת הקצונה הבכירה בצה"ל, הבנתי מהיכן מגיעים ההבלים וחוסר המקצועיות, שמהם קצרה הדרך לכשלי תכנון. צה"ל התנהל ונוהל באופן מגושם ואיטי, עם פיקוד חששן שראה שדים ורוחות בהערכות לא מציאותיות, וחשוב מכך – לא הצליח לייצר תוכנית צבאית פשוטה, תכליתית וברורה.
מפקודות ותכנון, לביצוע. במהלך המבצע נחשפתי לכשלי ביצוע מהדהדים. מחברת הלקחים שלי התמלאה במהירות בבעיות של קונספציה (כולל מערכות ערכים מעוותות), חוסר התאמה בסיסי של אמצעים למטרה, וטעויות בכל הטווח שמלוגיסטיקה ועד תורת לחימה (תו"ל). היו כמובן כמה נקודות אור, יחידות, פעולות ולוחמים שעליהם צה"ל מצביע תמיד בהתלהבות, אבל במכלול התגלה חוסר מקצועיות מדאיג. חלק מהמחדלים היו ברמה שקשה למצוא בצבאות רציניים, בערך מאז מלחמת העולם הראשונה.
הזוהי גבורה?
חזרתי מהמבצע עם שלל סיפורים מזעזעים למדי על חוסר תפקוד צבאי. המילה שלא הפסיקה להדהד בראשי הייתה "חובבנות", והכוונה כאן לחובבנות אמיתית, לא כזו של שכחה, עייפות או עומס (מסוג הטעויות שמתרחשות בכל מלחמה), אלא המקבילה הצבאית לניסיון לסובב את הבורג שמאלה כדי לחזק אותו. הבעיות השורשיות הללו, כדאי לזכור, התרחשו במבצע שלטענת ראשי הצבא התכוננו אליו לפחות שנתיים.
יש להודות, הייתי בעמדת מיעוט. צה"ל ומפקדיו השתבחו בפעולותיהם והתבשמו ב"ניצחון" על הטרור וב"יצירתיות" המבצעית שלהם, בעיקר במחנות הפליטים (טענה שגם היא איננה מדויקת). הם היו מלאי גאווה ושיכורי ניצחון מהתגברותה של כמעט כל מכונת המלחמה הצה"לית, עם יתרונותיה המערכתיים העצומים והמופלגים, על כמה אלפי פעילים חמושים שלא היו מאורגנים צבאית, ושרובם, למען האמת, ברחו מהקרב.
היה ברור שצה"ל דיבר על עימות א־סימטרי, אבל לא הבין את משמעותו. הוא היה אפוף בקונספציית טרור, שלפיה ייעודה העיקרי של מכונת המלחמה הישראלית הוא לנצח ארגוני טרור, עד ששכח את העיקר: אלה לא כוחות. זאת באמת א־סימטרייה. נכון, היא מזמנת אתגרים משלה, אבל מבחינה צבאית מדובר באתגר קל, שהיה אמור להיות מובן מאליו. גאוות הניצחון שאפפה את צה"ל הייתה אולי הדבר המדאיג מכול, כפי שאם רב־אומן בשחמט מתגאה בניצחון על שחקן בדירוג חובבני, ברור שעובר עליו משהו רע.
למעשה, גם לו היה מדובר בסיפור הצלחה, אחד העקרונות החשובים ביותר במלחמה (ובחיים) הוא לדעת לתחקר גם הצלחות. נטייתנו הטבעית היא לתחקר כישלונות, אבל פה נעוץ ההבדל בין שיקום לשיפור: אחרי כישלון צריך להשתקם, היכולת להשתפר תלויה ביכולתנו להיות ביקורתיים אחרי הצלחה. ובכן, צה"ל לא שמע על כך. לרשימת בעיות חומת מגן אפשר להוסיף כשלי תחקור. צה"ל והדרג הפוליטי חגגו כאילו ניצחו מחדש במלחמת ששת הימים. הכשלים נותרו יתומים, ללא הפקת לקחים. נרטיב הניצחון טשטש כל ניסיון להצביע על רידודו של צה"ל מצבא קונבנציונלי ליחידת אנטי־טרור יקרה – וביחס להשקעה גם לא במיוחד יעילה.
הפיקוד הצבאי והדרג הפוליטי התלהבו מהמבצע ומעצמם, אבל למחדלים יש דינמיקה משל עצמם. את תוצאת הקונספציה, השקר העצמי, היעדר התרבות הביקורתית והגאוותנות שליוו את חומת מגן חווינו כעבור ארבע שנים, במלחמת לבנון השנייה. בפועל היה מדובר בעוד מבצע נרחב של צבא גדול נגד ארגון טרור, אלא שחיזבאללה היה מצויד יותר מהפלסטינים, מאורגן יותר צבאית ועם מוטיבציה להילחם בחזרה. כך הפכו כל הכשלים התודעתיים, התכנוניים והביצועיים של חומת מגן לכישלון צבאי מהדהד בלבנון. למרבה הדאגה, יש יסוד לסברה שבתרבות הצה"לית לא השתנה הרבה בעשרים השנים האחרונות.
