המסורת היהודית ידעה תמיד שההיסטוריה מתחילה ומסתיימת בדרך שבה מספרים אותה. ספר בראשית מספר כיצד נברא העולם בעשרה מאמרות. לפני האבולוציה, הפיזיקה והביולוגיה, מציאות מתחילה בדיבור. ספר יצירה, חיבור קדום ממסורת הסוד היהודית, מתאר כיצד חקק הא־ל את עולמו בשלושה: "ספר, סופר וסיפור". כל הבריתות התנ"כיות נכרכו בצריבה של סיפור, והמצווה החשובה ביותר בחג הפסח, המציין את כינונו של העם היהודי, היא "והגדת לבנך".
כפי שאמר ג'ורג' אורוול, "מי ששולט בעבר, שולט בעתיד". אירועים שנדחקו אל מחוץ לסיפור כאילו לא התרחשו. זוהי החשיבות ההיסטורית של הנרטיב, אבל לא רק. הסיפור הוא גם אופן פעולה בעולם. ייתכן שהחסידות לא הייתה הופכת לתנועת המונים סוחפת כל כך אלמלא הסיפור החסידי. בספרו החדש "הסיפור הפועל" מתאר אבישר הר־שפי את האופן הרדיקלי שבו תפסו מורי החסידות את הכוח הסיפורי, לא רק כדי להמחיש תכנים מופשטים או להגביר אמונה בצדיק. הבעש"ט ותלמידיו האמינו כי הסיפור מסוגל לשנות את המציאות.
כוחו של הסיפור לא נעלם גם מעיניהם של החלוצים הציונים. אנשי העלייה השנייה הפכו להגמוניה השלטת ביישוב העברי, אף שהיו בנחיתות מספרית מובהקת מול שאר העולים. האלוף במיל' גרשון הכהן טוען שזה התרחש בזכות השליטה המוחלטת שלהם בסיפור שיבת ציון המתחדשת. לצד כל חלוץ שנטע עץ עמדו שני חלוצים נוספים, אחד כתב שיר וחברו כתב מאמר.
כנס העמותה למשפט ציבורי שהתקיים בחיפה בחודש שעבר, סיפק הזדמנות לתהות על קנקנו של הסיפור שמתפתח היום בפקולטות למשפטים בישראל. המושב שלכד את תשומת ליבי היה שולי למדי בכנס. תחת הכותרת "המשפט החוקתי בעת משבר" השתתפו בו חוקרים צעירים כמו עפרה בלוך מאוניברסיטת תל־אביב, נטע ברק־קורן מהעברית, ואדם שנער מהבינתחומי.
מסלול הקידום של הצעירים המוכשרים הללו בדרך כלל דומה: תואר ראשון ושני בארץ, שלישי ופוסט בארה"ב, ההמשך בתקן יוקרתי באקדמיה פה, כשבשלב הזה הם כבר משמשים שגרירים נלהבים של התיאוריות הטרנדיות בפקולטות הפרוגרסיביות האמריקניות. אם ירצה השם, בעוד עשור או שניים הם עשויים להפוך ל"דפנה ברק־ארז" של בית המשפט העליון העתידי. הסיפור שלהם היום הוא המדיניות שהם יובילו מחר.
פרופ' אהרן ברק, הכוהן הגדול של האקטיביזם השיפוטי, נשמע אולטרה־שמרני ליד נכדיו הרעיוניים
הפאנל התקיים לאחר הרצאתו של פרופ' אהרן ברק. הכוהן הגדול של האקטיביזם השיפוטי נשמע אולטרה־שמרני ליד נכדיו הרעיוניים. ברק דיבר על האיזון שבין "יהודית" ל"דמוקרטית" ועל "מרכזיותה של ישראל כמדינת העם היהודי" כלקח מהשואה. אנשי הסגל הצעירים לעומתו מכירים שלושה ערכים: שוויון, שוויון ושוויון.
מפאת קוצר היריעה נביא את דבריהם בתמצית. נטע ברק־קורן העלתה רעיון בסיסי יפה: העיוותים בפסקי הדין של בג"ץ נובעים מכך שהוא לא בודק עובדות ולא בוחן ראיות. אם שופטי העליון יתחילו לצלול לעובדות, הסיכוי שלהם לעשות צדק יגבר. ברק־קורן המחישה את דבריה באמצעות בג"ץ נוף־הגליל (נצרת־עילית לשעבר). תושבי העיר הערבים דרשו לפתוח בית ספר ערבי. ראש העיר, שהבין שעירו בדרך להפוך לעכו או לוד, החליט להיאבק והגה רעיון יצירתי. הוא פרסם סקר תושבים שאותו היה צריך למלא ולהגיש פיזית לעירייה. רק מעטים עשו זאת, והעירייה השתמשה בתוצאות כדי לטעון שהביקוש נמוך ואיננו מצדיק פתיחת בית ספר ערבי בעיר. ברק־קורן הציגה מחקרים הטוענים שסקר הדורש "חיכוך במטלות אדמיניסטרטיביות" איננו משקף נכוחה את התפלגות הדעות בציבור. לדעתה בג"ץ היה צריך להכריח את העירייה לפתוח בית ספר ערבי.
עפרה בלוך טענה שגם אילו הסקר היה נערך כדת וכדין הוא פוגע בשוויון ("העירייה חייבת לפתוח בית ספר ערבי גם לתלמיד אחד"). היא הציעה פיתוח מתודולוגי של מושג השוויון: לא רק "שוויון כצמצום פערים חברתיים", אלא פסילת כל "תיוג, סיווג קבוצתי, הכפפה לקבוצה או תבחינים סמי־חשודים". הדוגמאות שלה ברובן היו מתחום "הקיפוח הקשה שממנו סובלים ערביי ישראל".
אחרון חביב היה אדם שנער, שנחרד מפסק הדין שבו אילץ בג"ץ את הבריכה בקריית־ארבע להקצות שעות לשחייה מעורבת. "מדברים על סלקציה בין גברים לנשים, אבל מה עם האפליה של הערבים?" זעק. "איך זה שהפלסטינים ליד קריית־ארבע כלל לא יכולים להיכנס לבריכה? שופט לא יכול להתעלם ממיקומה של קריית־ארבע במרחב הכיבוש".
זה הסיפור שלהם. המרצים בפקולטות למשפטים מספרים בשוויון כל היום וכל הלילה, עד שיבואו חברי הוועדה לבחירת שופטים ויאמרו להם רבותינו, הגיע הזמן להתמנות למחוזי ולעליון.
במשמרת שלו
מינוי שופטים הוא תמיד סחר סוסים של תן וקח בין המחנות בוועדה, אולם שורת המינויים שאושרה השבוע יוצרת את הרושם ששר המשפטים גדעון סער התעייף ובחר ב"תן ותן". ארבעה מינויים בעייתיים מאוד אושרו על ידו השבוע, שלושה לבית משפט השלום ואחד למחוזי, במה שנראה ככניעה מוחלטת לדרישות מחנה השופטים בוועדה.
המינוי הראשון הוא של הישאם שביטה, עורך דין מוכשר שפעל במסגרת "המוקד להגנת הפרט" בין השנים 1996־2002. בשנים שבהן אוטובוסים התפוצצו ברחובות, הארגון נלחם למען זכויות מחבלים ומשפחותיהם. שביטה בנה את הקריירה שלו כאקטיביסט סביב סצנת "זכויות האדם", ובשנים האחרונות הוא עובד כמרצה במסגרת הקליניקות הפרוגרסיביות של הפקולטה למשפטים בתל־אביב.
מרצה ואקטיביסטית נוספת באותן קליניקות שמונתה כעת לשופטת, היא עדי ניר־בנימיני. ראיונות עם השניים שפורסמו בעלון של אוניברסיטת תל־אביב, מלמדים שמוטבי זכויות האדם שלהם הם לרוב להט"בים, מסתננים, עובדים זרים או פלסטינים.
המינוי השלישי הוא של אפרת פינק, שהאריכה את מעצרם של תושבי לוד היהודים שנאלצו לירות בנשקם האישי לשם הגנה עצמית, וחתומה על שורה של פסקי דין תמוהים במיוחד בענייני מסתננים ועובדים זרים.
הרביעי שקודם השבוע הוא השופט מיכאל קרשן, שמונה למחוזי. בימי שומר החומות הסיר קרשן מהשייח' המסית מלוד יוסף אלבאז את המגבלה שאסרה עליו להעלות פרסומים ברשתות החברתיות עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כזכור, אלבאז הסית לאלימות באופן כמעט מפורש, אולם קרשן לא התרגש. "המגבלה החמורה שהוטלה על יכולתו של העורר להביא את עמדותיו הפוליטיות, ולא רק אלו שנטען כי הן מסיתות לאלימות, היא לדעתי מגבלה רחבה מדי בנסיבות העניין", כתב. בפוסט שהעלה השייח' המסית הוא הודה לשופט: "קצת צדק באפרטהייד והדיכוי הישראלי… הוא יצא גדול".
אפשר לשער שסער "חייב" לנשיאה לאחר שקיבל את מבוקשו במינוי היועצת המשפטית לממשלה ובהסכמה התיאורטית לשימועים עתידיים במינויים לעליון. חבל רק שלא למד מהנשיאה את חשיבותה של הצבת קווים אדומים מול מינויים מסוכנים שלא אמורים לעבור במשמרת של שר משפטים מהמחנה הלאומי.
