אף פעם לא הייתי באום אל־פחם, רק עברתי ליד. אבל אם תשאלו אותי מה עולה בי למשמע השם אום אל־פחם, אגיד: ביוב זורם ברחובות, הזנחה וירי סרק שלא נאכף. בעת האחרונה התפרסמו נתונים על ההשקעה של ערים בתושבים שלהן. בתל־אביב ובשדרות העירייה מוציאה על כל תושב 10,000 שקלים לשנה, בבאר־שבע 7,000 שקלים, בירושלים 5,500 וכך גם באום אל־פחם, ובבית־שמש 4,000 שקלים לשנה. בבית־שמש משקיעים בתושב פחות מבאום אל־פחם. עכשיו גם לנו יש לגיטימציה לבכות את ההזנחה והעליבות. אם היה פירוט מדוקדק יותר היינו מגלים שגם הסכום הזה מושקע דיפרנציאלית בתושבים, לפי השיוך המגזרי שלהם. מן הסתם בי מושקעים פחות מ־4,000 שקלים בשנה.
השבוע שוחחתי עם חבר יקר ומוכר שעזב את בית־שמש אחרי 30 שנה, ועבר לגור ליד הילדים במודיעין. שאלתי אותו איך שם. "נקי, פשוט נקי", הוא אמר לי. "ליד הבית שבו גרתי בבית־שמש, במשך 30 שנה אף פעם לא ניקו את הרחוב". את השבת שעברה שבתתי במרכז תל־אביב, אבן גבירול פינת מאנה. עונג השבת כלל צעדה ארוכה לאורך הרחובות ולאורך החוף. גם בתל־אביב בלטו הניקיון והטיפוח.
כולנו מדברים על השבטים והפירוד וחוסר האחדות וחוסר הלכידות החברתית, ומייצרים מפגשי שיח ודיאלוג והיכרות ושבירת מחיצות, אבל לא מתעסקים בתפוח האדמה הלוהט ביותר: הערים הנפרדות, שמייצרות שסעים חברתיים וגם הרבה פערים כלכליים. ככל שעיר עוברת תהליך הפרדה ומכילה יותר אוכלוסייה חרדית וערבית ופחות אוכלוסייה כללית, כך היא מידרדרת בכל המדדים הכלכליים: מדד ההשקעה לתושב, המדד החברתי־כלכלי, וגם מדדים חינוכיים כמו המיצ"ב.
בחצי שנה האחרונה יזמתי פרויקט תיעוד בווידאו, Let the Sunshine In, המביא מונולוגים של 25 זוגות צעירים לא חרדים שחיים בבית־שמש. המונולוגים נערכו בידי אורנה נחמני ועולים אצלי מדי יום בדף הפייסבוק. יצאתי לפרויקט הזה כי ראיתי עוד ועוד זוגות צעירים שחיים בעיר, וחשבתי שמסתמן היפוך מגמה. שהזוגות אינם נסים מהעיר בשל ההתחרדות, אלא נשארים פה ובונים פה את ביתם. המונולוגים מופלאים: אנשים צעירים מבטאים שיח עמוק ומלא דילמות – אהבה לעיר, פחד מפני העתיד, תקווה ואי ודאות.
כל המונולוגים כורכים יחד את המשמעויות החברתיות והכלכליות, את המתח בין חרדים לציונים מצד אחד, ומנגד את חוסר ההשקעה בתרבות, בתנועות הנוער ובמגורים לאוכלוסייה לא חרדית. אני לא יודעת אם הזוגות האלה אכן יישארו בעיר או שזו רק תחנת מעבר, אבל השיח שלהם משקף את המחירים שאנחנו משלמים על חברה שבטית.
בשבוע שעבר פורסמו גם נתונים על הפער בין המרכז לפריפריה בגיוס ליחידות מודיעין וסייבר. שיעור תושבי המרכז המשרתים בסייבר גבוה ב־40 אחוזים משיעורם באוכלוסייה. תושבי הפריפריה מגיעים בעיקר ליחידות קרביות. מתברר שהצבא משמיע קולות של היפרדות, וגם בסיר ההיתוך הצבאי כבר לא נמצא את כל הרכיבים. יהיו לכך גם משמעויות כלכליות: יוצאי יחידות הסייבר ירוויחו הרבה יותר מלוחמי גולני, ויגורו בערים שמשקיעות הרבה בתושבים שלהן.
החזון הציוני של בניית חברת מופת הפך לחזון של בניית חברה נפרדת. מגורים בערים נפרדות, קריסה כלכלית של ערים כאלה, חיים בחברות הומוגניות, מדדים שמוכיחים בבירור שההפרדה משפיעה על רמת החיים, על ההשכלה, על השירות הצבאי, על אופק ההזדמנויות, על הניכור. בשבוע שבו נטע ברזילי גרמה לנו לשמוח ונאמה נאומי ניצחון על ה"אחר", אצלנו ה"אחר" מאופסן עם נפטלין.
