שתי הודעות ואטסאפ הוצגו בטלפון שלי כשהתעוררתי בבוקר אחד השבוע. שתיהן הגיעו מארה"ב. האחת מחסיד בחסידות שנחשבת קיצונית יחסית, שפגשתי לראשונה כשבוע לפני כן. הוא ביקש לדעת מה אומרת ההתפטרות של עידית סילמן, האם צפויים עוד שינויים בקרוב, ומה כל זה אומר על התקופה הקרובה בישראל. ההודעה השנייה הייתה ממכר ותיק, יהודי פרוגרסיבי ואיש חביב להפליא. הוא תהה אם זכרתי, כפי שהציע לי בפגישתנו, לנטוע שלושה עצים שיחפו על הזיהום שנוצר בטיסה שחזרתי בה לישראל. הוא אף צירף קישור לאתר אינטרנט שמאפשר לממן נטיעות כאלה מהכורסה בבית, בלי להתלכלך בבוץ ובלי שתואשם בנטיעות מתסיסות לצרכים פוליטיים. הסמיכות בין שתי ההודעות משעשעת, והן משקפות באופן אמין למדי את המתרחש כרגע ביהדות ארה"ב.
בימים האחרונים פורסמו תוצאות הסקר השנתי של מכון האלקטורט היהודי (JEI) בוושינגטון, העוסק במגמות הצבעה ובעמדות בקרב הקהל היהודי־אמריקני. המכון נוטה לדמוקרטים אולם סקריו נחשבים אמינים ורציניים, והם מעניקים תמונת מצב לא רעה על סדר העדיפויות של יהדות אמריקה. למשל, התמיכה של היהודים האמריקנים בנשיאם ג'ו ביידן צנחה ל־63 אחוזים, כאשר אך לפני חצי שנה, בסקר מחודש יולי, התמיכה בו עמדה על כ־80 אחוז. עם זאת, יחסית למעמדו של ביידן באוכלוסייה הכללית בארה"ב, היהודים מפרגנים לו בגדול. שיעור התמיכה בביידן בקרב כל האמריקנים כולם נעים סביב 40 אחוז בלבד כיום.
אבל הנתונים המעניינים אותי בסקר בקרב יהודי אמריקה הם אלה שעלו מתשובותיהם לשאלה באילו שני נושאים על הנשיא והקונגרס להתמקד יותר מכול. באופן לא מפתיע, נושאי כלכלה וחברה ניצבים גבוה בטבלה. 25 אחוזים אמרו שהם מעוניינים שהנשיא והקונגרס יתמקדו בכלכלה וביצירת מקומות עבודה. 18 אחוזים ביקשו התמקדות בביטוח הבריאות. 13 אחוזים הדגישו את הפיקוח על הנשק, 11 אחוזים את ההגירה ו־11 אחוזים נוספים את החינוך.
ועכשיו, לקצוות. בראש הרשימה, בשני המקומות הראשונים, עם 29 ו־28 אחוזים בהתאמה, ניצבים שינוי האקלים ועניין זכויות ההצבעה. על שינוי האקלים כולנו שמענו, וזכויות ההצבעה נוגעות למה שהדמוקרטים והפרוגרסיבים רואים כניסיונות לא הגונים של הרפובליקנים במדינות מתנדנדות לדכא הצבעה של שחורים במגוון דרכים.
ומה לגבי מדינה קטנה במזרח התיכון ומדינה גדולה הרבה יותר במזרח התיכון – ישראל ואיראן? שתיהן חולקות את שני המקומות האחרונים: רק 4 אחוזים מיהודי ארה"ב טרחו לבחור בישראל כאחד משני הנושאים שיש להתמקד בהם, ו־3 אחוזים ציינו את איראן.
לפני שיתעורר בנו כעס ומרמור, חשוב שנבין שאלה אכן פני הדברים. רוב יהדות אמריקה לא מתעניינת יותר מדי בישראל. במידה מסוימת יש פה אפילו צד חיובי: ישראל נתפסת בעולם בכלל ובאמריקה בפרט כמדינה חזקה ויציבה, שלא צריך לדאוג לה. ועדיין, הפילוח של המשיבים לפי זרמים משרטט את התמונה האמיתית שעלינו לשים אליה לב. האורתודוקסים הציבו את ישראל כסוגיה הרביעית בחשיבותה מבחינתם, אחרי הכלכלה, ההגירה והביטחון הלאומי, ולצד האנטישמיות; אצל הרפורמים, מנגד, ישראל ואיראן היו בשני המקומות האחרונים. גם הקונסרבטיבים לא ממש הביעו התעניינות בישראל, אבל 5 אחוז מהם כן בחרו בה כאחד משני הנושאים החשובים מבחינתם, לעומת 2 אחוזים בלבד אצל הרפורמים, ואחוז עלוב אחד בקרב היהודים שאינם רואים בעצמם חברים בזרם דתי כלשהו. היהודים האלה, שמתרחקים מיהדותם בשיעור התבוללות פנטסטי, הציבו את שינוי האקלים בראש דאגותיהם, עם 42 אחוזים.
בערב פסח כמעט מתבקש להצמיד את ארבעת הזרמים הללו – האורתודוקסים, הרפורמים, הקונסרבטיבים והלא משויכים – לארבעת הבנים בהגדה. נדגיש מראש שהרפורמים אינם רשעים חלילה, ושיש הסברים רבים למהותו של הבן ה"רשע", במובנים של ייאוש ובוסר רוחני. היהודים האורתודוקסים האמריקנים הם החכמים (הם גם עומדים להיות הרוב בקרב יהדות ארה"ב, בטווח הבינוני־ארוך), שרואים נכוחה את הדברים. הרפורמים מיואשים מישראל, הולכים ומתרחקים ממנה, ובאחוזים גבוהים מאוד גם נשואים ללא יהודים, שמחלישים עוד יותר את הקשר המשפחתי לארץ הקודש.
הקונסרבטיבים הם הבן התם, היושב על הגדר, רגל פה רגל שם. חלקם עדיין קשורים בעבותות לחברה הישראלית, חלקם כבר פונים לכיוון הרפורמים. וזה שאינו יודע לשאול אינו יודע או אינו מעוניין לדעת למי הוא משתייך. הוא עדיין מגדיר את עצמו כיהודי, אבל לא הרבה יותר מזה.
אבל, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר, כולם בתוך המשפחה. כולם חלק מאיתנו. ההגדה לא אומרת להתעלם מהבן הרשע, ולא מאף אחד אחר. לכל אחד התגובה הראויה והנכונה לו (וגם כאן יש פירושים שונים ומרתקים למושג "הקהה את שיניו", וברובם לא מדובר חלילה בבוקס לפנים).
בצפון אמריקה נמצא המרכז החשוב היחיד של יהודים מחוץ לישראל. כ־6 מיליון יהודים מתגוררים שם. הריכוז היהודי הבא ברשימה אחריו, צרפת, מונה פחות מעשירית ממנו. אלה האחים שלנו, כמעט ואין לנו אחרים מלבדם. אין לנו זכות או יכולת לוותר עליהם. כן, גם על חלק מהרפורמים שנדמה שמאותתים לנו בכל הזדמנות שנעזוב אותם במנוחה, ואפילו לא על אלה שכבר ויתרו בעצמם. ההגדה לא מתעסקת רק עם הבן החכם והתם, אלא מקדישה זמן ותשומת לב גם לזה שאינו יודע לשאול וגם לרשע. הם חלק מהמשפחה הקרובה שלנו. גם אם כרגע לא ממש אכפת להם מאיתנו, לנו צריך להיות אכפת מהם. חג שמח.
