לסבב הבחירות השני בהתמודדות לנשיאות צרפת עלו השבוע הנשיא המכהן עמנואל מקרון ומנהיגת מפלגת הימין הקיצוני מארין לה־פן. בשנת 2017 הסתיימה ההתמודדות בין השניים בניצחון גורף של מקרון, שקיבל כשני שלישים מהקולות. הפעם מסתמן קרב צמוד מאוד, ויש אף סיכוי ממשי לבחירתה של לה־פן ביום ראשון מיד אחרי פסח.
עד כמה שהדבר נשמע מוזר, האפשרות המועדפת עלינו, כיהודים וישראלים, היא דווקא ניצחונה של לה־פן, החשודה בגזענות ובאנטישמיות. יש לכך כמה סיבות. ראשית, בחירתה תביא מזור מסוים לנגעי דת התקינות הפוליטית שפשתה באירופה, ותפעל נגד ים הפרוגרסיביות הגואה בעולם המערבי, האוכלת פה כל חלקה טובה. מצב העניינים בהקשר הזה דומה לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב ב־2016. מבחינתנו, עם כל חסרונותיהם של השניים, פיהם וליבם שווים. בחירת מנהיגה שאין אצלה אחד בפה ואחד בלב יכולה לבשר גל של חקיינות במדינות אירופה האחרות, וגם זו לטובה. אגב, גם את טראמפ היה נוח לשמאל להאשים באנטישמיות, בשנאת זרים ובקיצוניות ימנית רק בשל לשונו המשתלחת ומדיניות הגירה קשוחה.
זאת ועוד: הימין הקיצוני בצרפת, כמו במדינות אחרות באירופה, הפך את האסלאמופוביה לדגל מרכזי, ובכך זנח (לפחות זמנית) את האנטישמיות שהייתה נחלתו. בעקבות החיכוך עם האסלאם הקיצוני באירופה, באגף ימני מסוים ביבשת צצה אהבת ישראל, או לפחות סולידריות איתנה בעמידתה לבדה כמעט בחזית ההתמודדות עם האסלאם הקיצוני.
בצרפת המוסלמים הם כ־6 אחוזים מהאוכלוסייה, אך שיעור מעורבותם בפשיעה גבוה בהרבה. צרפת גם מרבה יותר מכל מדינה אחרת באירופה בקליטת פליטים, ומתגוררים בה כבר חמישה מיליוני מהגרים, שרק שני מיליונים מהם קיבלו אזרחות. אם לה־פן תיבחר, זה יהיה שיעור מאלף שבו נלמד אם יש לאירופה יכולת להתמודד עם השתלטות האסלאם וצמצום ההגירה האפריקנית לאירופה, או שמא המצב כבר בלתי הפיך ומכאן ואילך רק תתרחב האסלאמיזציה של אירופה. אם לה־פן לא תצליח במימוש האידיאולוגיה שלה בעניין, יהיה זה אות ומסר לכל היבשת שהימין מיטיב בדיבורים אך נכשל במעשים. לפחות נחכים.
ניצחון של לה־פן יחשוף גם את מסכת הצביעות של אירופה ויוכיח את איבת הזרים שלה. תחת השלטון הליברלי השנאה הזו כבושה, אבל נשיאת צרפת החדשה תוציא את המרצע מהשק. לישראל אין פה סיכון של ממש: צרפת נוקטת זה יותר מיובל שנים מדיניות פרו־פלסטינית ואנטי־ישראלית, עוד מימי אמברגו הנשק הצרפתי שהטיל עלינו הנשיא שארל דה־גול זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, רק כדי להתקרב לבריה"מ ולמדינות ערב. כזכור, בעניין הזה נזכיר שצרפת היא גם זו שהקימה למען הצורר סדאם חוסיין את הכור הגרעיני בעיראק, שישראל נאלצה להפציץ בשנת 1981.
עוד ראוי להזכיר שצרפת תמכה בהחלטה לשדרג את מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם למדינה משקיפה; תמכה בסימון מוצרים ישראליים ממזרח ירושלים, מרמת הגולן ומיהודה ושומרון; יזמה ב־2015 הצבת משקיפים בינלאומיים בהר הבית; ולחצה ב־2017 על שאר המדינות החברות באיחוד האירופי להצביע כגוש בעד גינוי "נאום ירושלים" של הנשיא טראמפ. אז מה כבר יש לנו להפסיד? בשנים האחרונות לה־פן מתאמצת להוכיח שאינה אנטישמית, וייתכן שדווקא אצלה צרפת תשנה כיוון, תפנה נגד האסלאם, הערבים והפלסטינים, ותהפוך לפרו־ישראלית.
והעיקר, וזו הנקודה החשובה ביותר לנו כיהודים: קהילת יהדות צרפת היא השלישית בגודלה בעולם (אחרי ישראל וארה"ב). חיים בה כמעט חצי מיליון יהודים. הרבה מהם נמצאים "על המזוודות" בדור האחרון, ונראה שחששם מבחירת לה־פן גדול. אם אכן תיבחר צפויה עלייה גדולה ארצה של הקהילה החשובה הזו. אחינו ישובו הביתה. לב מלך ביד ה', ולפעמים הגאולה והישועה מגיעות ממקומות בלתי צפויים. ניצחון לה־פן, למשל.
דורון ניר־צבי הוא עורך דין
