המשורר המנוח חיים גורי נהג לספר על שיחה מכוננת שהייתה לו עם חבר ערבי זקן. "אומרים על היהודים שהם חכמים", אמר החבר, "אבל וואלה, אתם מג'נונים. טובים למי שפוגעים בכם, ופוגעים במי שרוצה לחיות איתכם בשלום". יש הרבה אמת בתיאור הזה, במיוחד בעשורים האחרונים, ובמיוחד כלפי המגזר הערבי והבדווי. בגורמים האלימים איננו פוגעים כי איש לא רוצה להתעסק איתם, אבל הציבור הרחב שרק רוצה לחיות את חייו בשקט נפגע שוב ושוב, הן בגלל הזנחת הטיפול בגורמים האלימים והן מכך שענייני היומיום שלו אינם מוסדרים (תשתיות ביישובים הערבים, הסדר הקרקעות של הפזורה הבדואית וכדומה).
בימים של גלי טרור נכנס גורם נוסף למשוואה: היחס למחבלים ולסביבתם הקרובה. מול חוסר היכולת להרתיע את המחבל התורן מעצם הסיכון לחייו, עולות ההצעות לפגוע בסביבתו הקרובה בהרס בית המשפחה, בגירוש בני המשפחה לחו"ל ובשלילת אזרחותם או ההטבות הניתנות להם.
במצב המשפטי הנוכחי ישראל מתלוננת על הרשות הפלסטינית המממנת משפחות מחבלים, אבל בעצם נוקטת במדיניות דומה כלפי מחבלים אזרחי ישראל: אם המחבל נהרג או יושב בכלא, משפחתו תיהנה מהטבות רבות הניתנות לכלל המשפחות שאבי המשפחה בהן נעדר. ייתכן מאוד שהסכומים הניתנים למשפחות כאלה גדולים אף יותר מהתשלומים שמעניקה הרשות הפלסטינית למשפחות מחבליה.
חשוב להדגיש: לא מדובר בענישה קולקטיבית של כלל הציבור שהמחבל יצא ממנו, אלא בענישה סביבתית, כלפי קרוביו. גם בענישה כזו יש להיזהר, והמתנגדים לה אינם בהכרח יפי נפש הראויים לגנאי. ערב פסח היום, וכולנו מכירים היטב את המדרש שבו נוזף הקב"ה במלאכים על הצטרפותם לשירת הים של בני ישראל, לאחר טביעת המצרים בים: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה". פחות מוכרת, אבל מרטיטה לא פחות, היא הזדהותו של המשורר נתן אלתרמן, ממובילי מחנה ארץ ישראל השלמה, עם כאבם של המוני בית מצרים, עם מותו של כל בכור מביניהם בגלל עקשנות פרעה: "כי צדיק בדינו השלח / אך תמיד, בעוברו שותת / הוא משאיר, כמו טעם מלח / את דמעת החפים מחטא" (מתוך "שירי מכות מצרים").
אבל כשם שצריך להיזהר מלחיצה קלה מדי על הדק הענישה הסביבתית, כך גם אין לפסול אותה בכל תנאי. המלחמה הקשה בטרור מחייבת לפעמים צעדים לא פשוטים מבחינה מוסרית, וכמו בסוגיות אתיות אחרות, המבחן צריך להיות העלות מול התועלת: מה היקפה של הפגיעה הנדרשת בבני אדם מסוימים כדי להציל בני אדם אחרים?
במבחן הזה, למשל, נוהל שכן שפסל בג"ץ לא בהכרח אמור להיות פסול. האם לא ראוי להציל חיי חיילים ישראלים במחיר, שאין לזלזל בו, של פחדו של השכן הפלסטיני המתבקש לשמש כמגן חי? והוא הדין בענישה נגד טרור: אם ענישה סביבתית לא תרתיע את המחבלים, ואולי אף תגביר את הזעם ואת המוטיבציה לפיגועים נוספים – ברור שאין להשתמש בה רק כדי לפרוק תסכול ישראלי. אבל אם יש סיכוי גדול שהיא תרתיע ותציל חיי אדם, האם לא נכון להציל חיי ישראלים רבים במחיר הריסת בית, או אפילו גירוש של בני אדם אחרים? ודוק: הקביעה הזו אינה באה משום שבצד אחד של המשוואה נמצא יהודי ובצד האחר נמצא ערבי – אלא משום שבצד אחד של המשוואה עומדים חיי אדם, ובצד האחר גורמי כאב שונים וקשים, ובכל זאת פחותים מאובדן בלתי הפיך של חיי אדם. היא תקפה גם אם יש להציל חיי ערבים במחיר פגיעה סביבתית ביהודים.
יש עוד היבט ציבורי חשוב לעמדה הזו. חז"ל אמרו ש"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים". לכאורה, אין קשר ישיר בין שני חלקי המשפט. אבל למעשה הוא טומן בחובו אמת פסיכולוגית עמוקה. המרחם על אכזרים, אם מתוך פחד מהם ואם מתוך ראייתם כאנדרדוג אומלל שראוי להתחשב במכלול נסיבות חייו, יוצר תסכול וזעם עמוקים בקרב הנפגעים.
התסכול והזעם האלה סופם להתפרק כלפי אנשים שקל יותר להפעיל עליהם את התסכול והזעם; במקרה שלנו, האנשים התמימים ושואפי השקט מהחברה שהמפגעים באים מתוכה. הקושי של החברה הישראלית לנהוג בכבוד כלפי הערבים שוחרי השקט נובע גם מן התסכול שלה על חולשתה מול הגורמים האלימים. את המשוואה הזו חייבים לשנות.
