ראש הממשלה נפתלי בנט הבטיח לפני הבחירות לעשות ככל יכולתו למנוע בחירות חמישיות. בהבטחה הזו, יודו גם מתנגדיו, הוא עמד. אבל בנט לא הבטיח לעשות מה שמעבר ליכולתו. ייתכן שהמצב הפוליטי מביא עלינו בחירות נוספות בעל כורחנו.
ראוי לנסות לייצב את סיעת ימינה ואת הקואליציה. בשבועות ובחודשים הקרובים יתברר אם הקואליציה מסוגלת לתפקד במצב שנוצר, ומה המחיר הנדרש לכך. אבל עם כל חשיבותה, הקואליציה אינה קדושה ולא ראוי לשלם כל מחיר כדי שתשרוד. ברור שיש קווים אדומים שאין לחצות. יש סיבות רבות להימנע מבחירות חדשות, אבל על ימינה להבין שהישרדותה הפוליטית איננה אחת מהן. דווקא מכך אין סיבה לחשוש, בתנאי שתתחיל להיות מודעת לעצמה.
בניגוד לנרטיב שהצליחו יריביו הפוליטיים של נפתלי בנט להטמיע בציבור, לא שאיפות אישיות בלבד, וגם לא בעיקר, הניעו את המהלך המהפכני של הקמת הממשלה הזו והעמידה בראשה. בנט היטיב לחוש מה שמחנה הימין עדיין מסרב להבין: המסקנה ההכרחית מארבע מערכות בחירות רצופות ללא הכרעה היא שמשהו עמוק ובסיסי השתנה בציבוריות הישראלית; הפוליטיקה המבוססת על לעומתיות, ניגודים ושסעים מוצתה, והיא חסרת תכלית. זהו הרקע לכך שנפתלי בנט העז, כבר לפני הבחירות, לשחרר את הציונות הדתית מהתלות בליכוד, להתייצב במרכז המערכת הפוליטית, לא לפסול שום צד ולכוון לעמדת לשון מאזניים.
הבעיה הגדולה אינה במה שעשו הוא וימינה, אלא בחוסר היכולת להסביר את ההיגיון במעשיהם. הבעיה היא בהצגת המהלך ככורח פוליטי טקטי בלבד (מניעת בחירות חמישיות), במקום להציג אותו כבשורה וכמסקנה הפוליטית והאידאולוגית המתחייבת מהשינוי העמוק בפוליטיקה הישראלית. ימינה מתנצלת על מה שהיא, במקום לנופף בזה כדגל; היא פועלת מתוך אינטואיציה ולא מתוך מודעות; אף שבידיה הפתרון הנכון למשבר העמוק בתהליך שיבת ציון בדור הזה, היא עדיין מתקשה לומר אותו בקול גדול ובריש גלי.
על שלושה ועל ארבעה צירי שסעים מתקיימת הפוליטיקה הישראלית: על הציר המדיני של ימין ושמאל; על הציר האמוני של דתיים וחילוניים; על הציר העדתי של מזרחים ואשכנזים; ועל ציר נוסף, שהוא עניין לעצמו: הציר הלאומי של יהודים וערבים. הכאוס הפוליטי מוכיח שהמערכת הזו לא מתפקדת כבר, ושעלינו להוליד ממש יש מאין מכנה משותף חדש שייצור הסכמה רחבה חדשה בחברה הישראלית.
בעצם עשייתה הוכיחה ימינה שדרכה יכולה להיות נקודת המרכז במערכת המורכבת הזו – נקודה שנושאת את כל ההפכים, ושמאותה סיבה בדיוק סופגת את כל הלחצים וחווה את ההתנגדות הקשה ביותר. רבים מדי במערכת הפוליטית הישראלית מתפרנסים מהשסעים הללו. בשבילם גילוי של נקודת אמצע שמנסה לאחות את הקרעים הוא איום קיומי, והם יעשו הכול כדי למוטט אותה.
קצת קשה לדבר על הרעיון של ימינה ועל האידאולוגיה שלה, אבל לא כי אין לה כאלה, אלא כי היא לא לגמרי מודעת להם אף שהיא פועלת לפיהם. זו הסיבה לבלבול הגדול של בנט בישורת האחרונה לקראת הבחירות, שהביא אותו לפיזור הבטחות מיותרות וסותרות, לאובדן מנדטים ולהסתבכות עם תדמית של שקרן.
ימינה חייבת להפסיק להתנצל. דווקא משום שהיא תנועה ציונית דתית־לאומית היא יכולה להיות הגשר המחבר את הציבוריות הישראלית בכל צירי השסעים האמורים. הפעם לא מדובר על המקף המחבר הציוני־דתי המפורסם של בורג; הפעם מדובר על סינתזה חדשה של כל הניגודים, שמבשרת שלב חדש בתהליך התחייה. לבשורה פוליטית כזו יש סיכוי גדול בפוליטיקה הישראלית, אבל בתנאי שהיא תיאמר במפורש.
בהסברו של הרב קוק להכרחיותו של לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים הוא מדגיש שאין די בצד החיובי כדי שכוח החיים יצא אל הפועל; יש צורך גם בהתנגדות גדולה, בכוח "שהוא הפכו… העוצר, הדוחק והמונע, הלוחץ בעד הכוח המוכן לצאת, שלא יצא, שיהיה כלוא ונסכר", כדי שבבוא הזמן להופעת כוח החיים החדש, ההתנגדות הזו תוסיף לו "חופש ועוצמה להגדיל מעופו ועוז חיי התנשאות פועלו" ("עולת ראי"ה"). אם ההתנגדות לימינה תביא אותה לפרש בפה מלא את הבשורה הפוליטית שהיא נושאת, אין לה סיבה לחשוש מבחירות נוספות; גם אם תקבל רק שישה מנדטים בבחירות כאלה, היא תוכל למלא את יעודה. ואם היא לא מסוגלת לכך, לא אלמן ישראל: רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר.