פרישתה של עידית סילמן מקואליציית בנט־לפיד טרפה את הקלפים משני עברי המתרס הפוליטי. בקואליציה ניסו השבוע לשדר "עסקים כרגיל", אך העמדת הפנים לא תוכל להימשך זמן רב. כשהכנסת תשוב מן הפגרה תצוף תחושת המשבר במלוא עוזה, ואיתה תחלחל גם התחושה שהממשלה הגיעה למעשה לסוף דרכה. אולם כל משבר טומן בחובו הזדמנות, ופירוק הממשלה אינו מחייב גם פיזור הכנסת ויציאה לבחירות חדשות. אפשר וצריך לחשוב על דרכים יצירתיות לייצב את המערכת הפוליטית, גם בלי לצאת שוב אל הקלפי. אחת הדרכים הללו יכולה ואולי אפילו צריכה להיות הקמת ממשלת ימין בראשות שר המשפטים, גדעון סער.
ההצעה עשויה להישמע תחילה הזויה, ולא מחוברת למציאות הפוליטית העכשווית. אך כשפורטים אותה לפרוטות, ההיגיון העומד מאחוריה הולך ומתחוור. בבסיסה כמה הנחות יסוד. ראשית, המשבר הפוליטי שמדינת ישראל נתונה בו בשלוש השנים האחרונות שריר וקיים. לפי כל הסקרים שפורסמו בתקופה האחרונה, התיקו הנוכחי עומד בעינו, וממילא גם בחירות נוספות לא יקרבו אותנו להקמת ממשלה קואליציונית רגילה כפי שהכרנו ב־74 שנות המדינה. ממילא, אם מערכת בחירות נוספת לא תתרום דבר ליציבות הפוליטית, אין טעם לחתור אליה. מוטב למצוא פתרון שיאפשר הקמת ממשלה חדשה, שתכהן בשלוש השנים וחצי שנותרו לכהונתה של הכנסת ה־24.
הנחה שנייה, שלמרבה הצער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, היא שבראש הממשלה החדשה לא יוכל לעמוד בנימין נתניהו. ראש הממשלה לשעבר הוא אומנם המנהיג הפוליטי האהוד ביותר בישראל, ומוביל בפער גדול על כל מתחריו, אך לא די בכך. כדי להיות ראש הממשלה יש לזכות באמון הכנסת, ולנתניהו אין היכולת הזו. עם זאת, למפלגות הימין יש רוב מוצק בכנסת הנוכחית, 65 מנדטים, גם אם מתעקשים לא לכלול בהגדרה הזו את מפלגת ישראל ביתנו. לפיכך, הפתרון צריך להיות הקמת ממשלת ימין – שלא בראשותו של בנימין נתניהו.
ראש הממשלה הזו לא יכול להגיע מהליכוד, משום שלליכוד יש מנהיג אחד בלבד: נתניהו. הוא גם לא יגיע משאר מפלגות הגוש בגרסתו הנוכחית, המחויבים לנתניהו ולהנהגתו. נותרנו אפוא עם נפתלי בנט וגדעון סער. הראשון כבר קיבל בסבב הנוכחי הזדמנות להקים ממשלה יציבה ולהנהיג אותה, אך כשל. לכן המועמד הטבעי למשימה הוא סער.
לשר המשפטים יש חסרונות לא מעטים, אך כנגדם יש לו יתרון אחד גדול: הוא פוליטיקאי מיומן ביותר. את כל התרגילים הפוליטיים שבנט, לפיד ושאר הפוליטיקאים החדשים יחסית בכנסת עוד לא למדו, סער יודע לעשות מתוך שינה. הקואליציה בראשותו תהיה פשוטה יותר הרבה יותר לתחזוק, משום שפערי האידיאולוגיה בתוכה קטנים יחסית.
הסוגיה המורכבת בהקמת ממשלה כזו תהיה מעמדו של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, אך גם לכך הראש היהודי כבר מצא פטנטים שאפשר לשפר ולשכלל. התיקון לחוק יסוד הממשלה שיצר את מוסד "ממשלת החילופים" יצר יחד איתה גם מעמד חדש, "ראש הממשלה החלופי". הממשלה תהיה אומנם בראשותו של גדעון סער, אך נתניהו יכהן בה כראש הממשלה החלופי. שרי הליכוד יהיו כפופים אליו ולא לסער, והוא ימשיך לשלוט במפלגתו ללא עוררין. מועד החילופים ייקבע, עם זאת, לשבוע סמלי לפני תום כהונתה של הכנסת הנוכחית, וכך יזכה סער לשמש כראש הממשלה במשך קדנציה מלאה. המעמד המיוחד יאפשר לנתניהו מעמד פוליטי בכיר, ומנגד יותיר לו זמן מספיק לסייע בניהול הגנתו המשפטית. זאת מתוך תקווה שעד תום הקדנציה תתבהר התמונה במשפט נתניהו, והמערכת הפוליטית תוכל להסתדר מחדש בהתאם לכך.
רעננה אינה ירושלים
עשרה חודשים תמימים חלפו מאז הושבע נפתלי בנט לכהונת ראש ממשלת ישראל, אך הוא ומשפחתו טרם עברו להתגורר בבית ראש הממשלה בירושלים. אין זה פרט טכני. מגורי ראש הממשלה בבית שרד רשמי בירושלים היו מאז ומתמיד חלק מאופייה של העיר כבירת ישראל. כשנה לאחר תום מלחמת העצמאות כבר רכשה המדינה את בית יוליוס ג'ייקובס, בית ראש הממשלה הראשון בירושלים. הבית ההוא שימש את דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, שהפכה את מטבחו ל"מטבחון" המפורסם. אחריו גויס למשימה בית אגיון שברחביה, אשר שימש את יצחק רבין מעת כהונתו הראשונה כראש הממשלה, ומאז את כל ראשי הממשלה בישראל. איש מהם לא העלה על הדעת להישאר לגור בביתו הפרטי. לכולם היה ברור שכפי שהכנסת, משרד רה"מ ובית המשפט העליון צריכים לעבור לירושלים, כך גם מעונם הרשמי של ראשי הממשלה חייב להיקבע בבירה.
אולם, מה שהיה ברור בשנת 1950 לראש הממשלה הראשון כנראה ברור פחות בשנת 2022 לראש הממשלה ה־13 נפתלי בנט ולבני משפחתו. כשהוא נתלה בתירוץ הביטחוני, דוחה ראש הממשלה כבר חודשים את המעבר לבירה. תחילה נמסר שבנט עצמו יתגורר בירושלים בימי החול ואילו שאר בני המשפחה ימשיכו להתגורר ברעננה. אך בפועל אפילו נפתלי בנט עצמו פקד את בית ראש הממשלה פעמים ספורות בלבד מאז עזבה אותו משפחת נתניהו. נכון, לא פשוט לעבור דירה עם ילדים קטנים, ודאי כשברור מראש שתקופת המעבר קצובה, אך אלו חלק מדרישות הכהונה הרמה. ראשות הממשלה אינה תוכנית כבקשתך.
התירוץ שמהדהדים תומכי בנט – העיכובים בשיפוץ הנדרש בעקבות דרישות האבטחה של השב"כ – רחוק מלשכנע. מאז הושבע בנט עברה שנה כמעט, ובשטח העבודות אפילו לא התחילו. כשראש הממשלה בישראל מעוניין שדבר מה יקרה – הוא מסוגל לקדם זאת מהר אפילו בסבך הבירוקרטיה הישראלית. או כפי שנוהגים לומר סמלי מחלקה לטירונים בשבוע הראשון של הטירונות: "אין לא יכול – יש לא רוצה". נפתלי בנט כנראה לא ממש רצה, לפחות עד עכשיו.
מעבר לכך, ראש הממשלה ממונה על השב"כ, ולא השב"כ ממונה על ראש הממשלה. אילו היה חשוב לבנט לגור בבירה הוא היה דואג שהשב"כ יאבטח אותו גם בנתונים הקיימים, והראש היהודי כבר היה מוצא לכך את הפתרונות המתאימים.
בינתיים בנט לא עובר לירושלים, ובכך פוגע בעצמו מבחינה פוליטית ומעניק ליריביו במתנה נקודת תורפה מיותרת למתקפות עליו. יש לקוות שלפחות עד יום ירושלים תעבור משפחת בנט להתגורר בבירת ישראל.
דובר המגזר
הזעם הנרחב על יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה בעקבות הסרטון שבו קרא לצעירים ערבים המשרתים במשטרה "לזרוק את נשקם" הוא מגוחך מעט. כביכול רק עתה גילה הציבור הישראלי את עמדתם של נציגי הציבור הערבים נגד שירות ב"כוחות הכיבוש". ההתנגדות הגורפת לכל צורה של גיוס חוצה מפלגות במגזר הערבי, וכוללת את כל הפלגים, קיצוניים ו"מתונים" כאחד.
לפני כשנתיים נכחתי בפגישה עם אישיות מרכזית בפלג המתון יותר ברע"ם, מפלגתו של מנסור עבאס. במהלך השיחה עלתה הסוגיה של שירות אזרחי לבנים ובנות במגזר הערבי. לא שירות ביטחוני, ולא שירות בגופים מדינתיים, אלא שנת התנדבות בגופים המשתייכים למגזר השלישי ופועלים לרווחת החברה הערבית. ובכל זאת, האישיות שללה כל צורת שירות, מכל סוג שהוא, באופן מוחלט. לא היה בכלל על מה לדבר.
אכן, חלק ממנהיגי החברה הערבית במדינת ישראל למדו להתבטא באופן רגוע יותר, שאולי נשמע מתון לאוזן היהודית. המומחה הגדול ביותר בתחום כיום הוא מנסור עבאס, שלמד את יתרונות הדיבור הרך לטובת השגת מטרותיו – תקציבים במיליארדים ושינויי מדיניות מפליגים. אך אם מתעלמים מהמנגינות הרכות, התוכן הבסיסי זהה. השירות במשטרה ובשאר ארגוני הביטחון נחשב לתועבה בעיני כלל המפלגות הערביות, ולשיתוף פעולה עם "הכיבוש". ההתנפלות על איימן עודה מרגיעה אומנם את מצפונם של פוליטיקאים מסוימים, אך ההבדל בינו ובין חברי רע"ם סגנוני בלבד. בכל הנוגע למהות, הנהגת הציבור הערבי מדברת בקול אחד.
