מקובל כיום לפתוח את ליל הסדר בסידור סימניו והנוסח המקובל כיום הוא זה: "קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה". לצד נוסח זה התקיימו נוסחים אחרים לסידור הסעודה (הנה למשל אחד מהם: "קדש וטהר, כרפס רחצה / ודורש ונוטל ללחם ומצה / ומרור וכורך ואוכל פרוסה / ונקי יזמן והלל בדיצה").
מכל מקום, בהגדות מדויקות יותר נמצא נוסח שונה מעט של השיר המקובל כיום, ובו הגרסה היא "רחץ" במקום "רחצה" – והחריזה מלמדת כי זו הגרסה הנכונה.
השיר הקצר מחולק לשני בתים שחורזים בסופם (מוציא מצה / הלל נרצה) – ובכל בית ישנה חריזה פנימית המופיעה שלוש פעמים –
קדש ורחץ / כרפס יחץ / מגיד רחץ / מוציא מצה //
מרור כורך / שולחן עורך / צפון ברך / הלל נרצה.
את המילה רַחַץ יש לקרוא בשני פתחים (מילה פייטנית שמשמעותה רחיצה), שכן כל המילים שבשיר הן בנות שתי הברות, ובכל צלעית ישנן ארבע הברות. בגלל הסמיכות ל"מוציא מצה" החלו לומר "מגיד רחצה" (וגם בגלל שכבר היה הסימן 'ורחץ'), אך כאמור החריזה כאן צריכה להיות עם השורות הקודמות, ולכן "רחץ" הוא הנוסח הנכון.
יידיש או ארמית?
עוד הערה קטנה הקשורה לחריזה – הפעם של פיוטי סוף הסדר: שני הפיוטים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" נכתבו באשכנז בימי הביניים המאוחרים, ונשאלת השאלה מדוע נכתבו בארמית ("חד גדיא" במלואו, ו"אחד מי יודע" בחלקו). ובכן, נראה שיד החריזה בדבר. בארמית, כידוע, היידוע נעשה באמצעות הוספת א' בסוף המילה. כך למשל גברא פירושו הגבר, כלבא פירושו הכלב וכן על זו הדרך. בארמית המאוחרת יותר, למשל בזו שבתלמוד, הוסיפו פעמים הרבה א' בסופי מילים אף כשלא היו מיודעות, ולכן נמצא צורות כמו ההוא גברא – אותו אדם – אף שהמילה אינה מיודעת.
מכל מקום, בזכות האל"ף הסופית קל לחרוז שמות עצם בארמית, ונראה שלכן נכתב הפיוט "חד גדיא" בארמית. יש המשערים שהפיוט במקורו נכתב ביידיש קדומה, שבה הייתה סיומת קבועה לכל שמות העצם, וכדי לשמר את התכונה הזו נכתב השיר בארמית ולא בעברית. ואגב, הארמית שבפיוט אינה ארמית של ממש, אלא ארמית של דוברי עברית, ויש בה צורות מלאכותיות. כך למשל בארמית לא משתמשים בפעלים שחט והכה, אלא ב"נכס" ו"מחה".
וכך גם בשיר "אחד מי יודע" – לאחר האבות והאימהות ישנו רצף של מילים המסתיימות בתנועת a – תורה, משנה, מילה, לידה (אמנם אין זו חריזה משובחת, אלא חריזה מינימלית. ידועים הדברים המיוחסים לראב"ע בהקשר זה – "לא תחרוז בשור וחמור יחדיו. כי השור ילך במישור, והחמור יעלה אל הר המור").
כדי ששאר הדברים הנמנים בפיוט יתאימו לַחריזה, בחר בעל הפיוט לעבור לארמית, וכך קיבלנו את שבעת "ימי שבתא", את עשרה "דיבריא", ואת "כוכביא", "שבטיא" ו"מידיא". אמנם בארמית אין אומרים מידה אלא מכילתא, וכן המילה מידה היא ממין נקבה, ולכן מוזרה הצורה "שלושה עשר מידיא" – אך כאמור לעיל אין כאן ארמית של ממש, אלא מעין הכלאה של עברית וארמית.
נחתום בברכת מועדים לשמחה, ובשורות טובות לכל אחינו בית ישראל, בכל מקום שהם.
