תכתבי על חירות הם אמרו לי. אבל איך אפשר לבחור נקודה אחת בזמן ולהגיד – פה, זה המקום שהשתחררתי ממשהו. זו השעה המדויקת בה חל מפנה כזה או אחר.
אבל הרי זה לא הגיוני כי החיים מלאים יציאות לחירות, קטנות וגדולות, ברורות ושאינן, ומתוך המכלול הזה, כשאני מנסה להתמקד, לשים את האצבע על הרגע החמקמק ההוא, בו בדיוק קרה משהו, פתאום זה נראה כאילו לא היה יכול לקרות בלי משהו שקרה לפניו, וההוא בלי דבר אחר שקדם לו ודבר מוביל לדבר ואיך בוחרים ככה.
אולי הפעם שהפסקתי לפחד ללכת לבד בלילה (בת כמה הייתי, עשר?), אולי הפעם ההיא שהחלטתי לטוס לשירות לאומי בחו"ל למרות ההתנגדות הנחרצת של אבא שלי, אולי כשהבנתי שאני יכולה לבקש עזרה מאחרים, ואולי בכלל כשא' אמר לי "אני לא יכול לאהוב אותך בשביל שנינו" והבנתי שמשהו בחיי חייב להשתנות.
או שמדובר בכלל בתהליכים ארוכים יותר, כאלה שלקח להם זמן, שאין להם נקודת התחלה ואמצע וסוף רק מבט מופתע אחורנית שמגלה כמה זזתי מהמקום שהיה לי בו פחות טוב.
הציניות שהתקלפה כל פעם קצת, האמון העצמי שצבר תאוצה, התעוזה לפרוץ גבולות בטוחים או הכול גם יחד – הם הם החירות. אולי הם הארבעים שנות מדבר שלי. שנים שעברתי ומדבר שצלחתי כמעט עד סופו.
ואולי היציאה הבאה שלי לחירות, זו שתביא אותי לארץ המובטחת, ממתינה לי ממש מעבר לאופק.
