רציתי להיות כמוה ורציתי להיות ההפך. כי גדלתי איתה וגדלתי תחתיה והשילוב הזה בידוע הוא מותח קו של שאיפות ושל מתחים. אחריי לא נולדו עוד ילדים. לא היה מי שילכלך אחריי. לא היה מי שיבלגן. בני זקונים נידונים לבלות כמה שנים אחרונות לבדם בבית עם זוג הורים מתבגרים, כשכבר כל הצעצועים נאספו וכל הכתמים הוסרו. וכל שריטה וכל חבלה חתומים על שמם. בלי אליבי מוצק, בלי חשודים נוספים.
ואני, אני גדלתי במוזיאון מצוחצח ומבריק. ונדרשתי לשמר ולהשגיח, ולא להזיק לתצוגה החלומית שמרכיבה את הבית. ונתבקשתי להצטרף למלאכת הניקוי התמידית, שמתחילה ברגע שהסתיימה מלאכת הניקוי הקודמת. ורציתי אחרת, ובניתי לי בית משלי. אבל הבית הזה היה מדי אחר. מדי שלי. לא מצוחצח ולא מבריק ולא מוזיאון. כי אחריי נולדו עוד ילדים, הילדים שלי. והיה מי שילכלך והיה מי שיבלגן ולא היה מי שהיה לה הכוח או הכישרון לסדר ולתקתק ולארגן. רציתי להיות ההפך אבל גם רציתי להיות כמוה. ורציתי מסודר ויפה ונקי.
וכשהיא מבקרת היא אומרת שהיא שומעת אותנו מבחוץ צועקים: סבתא באה, תסדרו, תכניסו, תחביאו, תסתירו, תרימו את הדברים. והיא אומרת שלא צריך. ושהיא בעצמה כבר מזמן לא. אבל אנחנו גדלנו במוזיאון מבריק ואנחנו לא מצליחים לשחזר ולא מצליחים לשחרר.
וכשהגיע חג החירות נפלה מדי שנה תוגת אסירים. ואימת הדין והלחץ הסביבתי והלחץ הפנימי. להספיק ולעשות ולהגיע לכל פינה. ואבק זה חמץ. וסימני אצבעות על זכוכית. ומגירה שלא נפתחה שנה שלמה תטולטל ותנוגב כמגירת הלחם המתפרפר. והותשתי ונטשתי. והרפיתי, ואמרתי: אני לא. אני לא יכולה. אני לא מצליחה. אני לא רוצה. זה לא יהיה כמוה. זה לא יהיה מושלם.
וכשהיא הגיעה אליי קיבלתי את פניה בשמלת חג. ככה, כמו שהבית. כמו שאנחנו. בלי לזייף הברקות, בלי לצחצח כסופים. ואחרי הנשיקות, והמתנות, והמטעמים. אחרי השירה האדירה בליל הסדר ובבוקרו. בישיבת אחר צהריים רגועה במרפסת, ורגע אחרי שהבדלנו בין קודש למועד של חול. כשהשיש עמוס כלי פסח שעוד לא למדו את מקומם, ופירורי מצה סוררים, היא אמרה שוב ושוב כמה הבית יפה. ואיך הכול מושלם ומתוקתק. ככה היא אמרה. כמה הכול נקי ומושלם. בלי שצחצחנו. בלי שזייפנו הברקות. והיא אמרה אלף תודות, ונשיקות, ונתנה חיבוק של חירות.
