עד בוא הגאולה השלמה ביום מן הימים, יציאה לחירות תמיד תהיה עניין חלקי. בני ישראל יצאו ממצרים… ואז נכנסו למדבר. הצרפתים כבשו את הבסטיליה והכריזו על שוויון לכל… ואז הגיליוטינה התחילה לעבוד. בארץ ישראל קמה מדינה יהודית… ואז נזכרנו שמפא"י עדיין בשלטון. והאמריקנים – טוב, האמריקנים דווקא הצליחו לא רע במיזם החירות שלהם, אבל זה לא הזמן לאפולוגטיקה פוליטית.
גם בפן האישי, חירות היא בדרך כלל עניין חלקי. ובכל זאת, בעולם החלקי והלא מושלם הזה, הרגע בחיים שלי שאולי עונה יותר מכל להגדרה של "יציאה לחירות" היה היום בו התחלתי לקרוא בעצמי.
בתור ילד קטן, תמיד הוקסמתי מספרים. המשפחה שלי התברכה בכמה קוראים רציניים, וכרכים שונים ומשונים מכל הצבעים והסוגים היו נוכחים בביתנו בכל יום – ובמיוחד בשבת. מספרי ילדים, לקומיקסים, לפנטזיה, למותחנים ואפילו ספרי מידע ואנציקלופדיות – הם קראו לי, כאילו דרשו שאקרא אותם.
בהתחלה, זו הייתה קריאה על-ידי שליח: בני משפחה שכבר זכו לכשרון הקסום היו יושבים ומקריאים לי פרקים וספרים שלמים, מרחוב שומשום בימים הראשונים לכרך הראשון של הארי פוטר בשלב מתקדם קצת יותר. אבל ההקראה הייתה תלויה ברצון המקריא, במספיק שקט וביותר מדי זמן. רציתי לקרוא יותר. וחשוב מזה – רציתי לקרוא מה שבא לי.
למזלי, במסגרת תוכנית חינוך עצמאית-ביתית התחלתי ללמוד לקרוא כבר בגן חובה, ולאט לאט התקדמתי במדרגות מספרי ציורים לילדים ומעלה. מכאן זה כבר היה עניין של זמן. פתאום לא הייתי תלוי ברצון, בזמן או בשקט של אדם אחר – יכולתי לגלות מה יעלה בגורל הקוסם הצעיר וחבריו בעצמי, או אפילו לצלול לאיזה ספר מהמדפים הגבוהים יותר ולנסות לפענח עלילות מבוגרות יותר. פתאום את הדקות הארוכות של הקראה החליפו שעות קצרות של קריאה אינטנסיבית. פתאום כל העולם הספרותי היה פרוס בפניי, וכל מה שנדרש זה זמן.
וזה אולי הטעם הקצת מר באותה חירות ספרותית מתוקה. מאז ועד היום, אני טרוד במרדף תמידי אחר ערימת ספרים שרק הולכת וטופחת. כמו ההיידרה המיתולוגית, כל ספר שנגמר מוליד שניים נוספים שאני פשוט חייב לקרוא, ואין קץ באופק.
ולמרות הסטרס הספרותי והמדפים הגדושים, אני מוקיר בכל יום את הרגע הזה בו הקווים שהפכו לאותיות הפכו למילים, והאוצר הגדול ביותר של האנושות נפתח בפניי.
