לאחרונה יש לי מנהג קצת מטופש: לדמיין ביום חול שעכשיו שבת. מיותר לציין שאותו הדמיון לא כולל את כל הקטע של בגדים חגיגיים, פלטה וחלות. זאת שבת חלקית כזאת בה אני חוזרת לפרק זמן משתנה לתודעה בה לא מטריד אותי אם משהו קרה בטלפון ואני משחררת את האצבעות מתנועת הגלילה האינסופית בפיד.
איכשהו, היחידה שמצליחה לגמול את העיניים שלי אחת לשבוע מההתמכרות לתאורת המסך של הטלפון זו ההלכה היהודית בשבת. ובכל פעם שאני רוצה קצת מהחופש שלי, שאני מתגעגעת לתחושת השחרור מהתלות, אני נזכרת בה ובעובדה שהיא מספרת לי, שיש אפשרות אמיתית להפסיק באחת את ההרגל המגונה לכלות את זמני בבהייה ממושכת.
באופן דומה, מפליאה אותי כל פעם היכולת של מאכל בשרי לגרום לי להתנזר בקלות בלתי מוסברת משוקולדים ופשוט לסתום את הפה. עד כמה שהיא נהדרת הקובייה עם הפרה היא לא עושה לי טוב, אבל לבד הפה שלי לא יכול על הפרצוף המתוק והתמים שלה. אין לי הסבר מדעי לתופעה אבל כל עוד לא עברו שש השעות מארוחת הצהריים היא לא תכנס לי לפה אבל מאותו רגע והלאה השערים פתוחים לרווחה וזה למרות שבאופן מפורש הסוכרים האלה עדיין נחשבים אורחים לא רצויים בגוף שלי.
אני לא יודעת איך מערכת ההכרעות הפנימיות שלי עובדת אבל אבן גבירול אמר הרבה לפניי: עבד ה' הוא לבד חופשי.
